מי הם האנשים שמגיעים כל יום עם הארוחות? משפחות שלמות, סבתות בנות 90, וצעירים שמגלים שליחות.
רוזי בת 90 מגיעה למטבח של עמותת "לחיות בכבוד" בראשון לציון כל יום שלישי בשעה 9:00 בדיוק. היא לובשת סינר, שוטפת ידיים, ומתחילה לארוז מגשיות.
"אני בעצמי ניצולת שואה". היא אומרת תוך כדי עבודה. "חשוב לי לבוא לכאן ולהתנדב כדי שלא יהיה קשיש אחד בארץ ישראל שילך לישון רעב". היא עוצרת לרגע, מסתכלת על המגשיות. "אני עזרתי לחברים שלי בגטו", היא אומרת בשקט, "ואני עוזרת לחברים שלי גם כאן".
רוזי היא אחת מתוך 10,000 מתנדבים פעילים שעובדים עם העמותה. הם הסוד האמיתי של "לחיות בכבוד".
המשפחות שמגיעות ביחד
שבת בצוהריים, משפחת כהן מגיעה למרכז החלוקה ברחובות. אבא, אימא, שלושה ילדים בגילאים 7 עד 14. הם באים לארוז ארוחות לקראת השבוע הבא.
"התחלנו לבוא לפני שנתיים", מספרת האם תוך כדי שהיא מחלקת משימות לילדים. "רצינו שהילדים יראו שיש אנשים שצריכים עזרה, ושאפשר לעזור." הבן הבכור, בן 14, אורז מגשיות במיומנות. "אני יודע בדיוק איך לסדר", הוא אומר. "קודם האורז, אחר כך הבשר, אחר כך הירקות. וצריך לוודא שהמכסה סגור טוב כי אחרת זה נשפך בדרך". הוא עושה את זה כבר שנתיים. הוא יודע את השמות של חלק מהניצולים. "יש לי אחד שאני תמיד מביא לו", הוא מספר. "הוא כל פעם מספר לי סיפור אחר מהצבא. זה ממש מעניין".
הצעירים שמגלים שליחות
ענבל ברדה, 25, מנהלת המתנדבים באזור הדרום. היא הצטרפה להתנדבות לפני שנתיים והיום זה כמעט עבודה במשרה מלאה.
"ידעתי שזו שותפות גורל שלי לתת את כל כולי לעמותה", היא אומרת. "אחרי השבעה באוקטובר, במיוחד. הבנתי שהאוכלוסייה שנפגעת פעמיים היא ניצולי השואה".
היא מגיעה כל בוקר בשעה 7:00, מתאמת את החלוקות, מדברת עם המתנדבים, מטפלת בבעיות. "יש ימים שאני מקבלת 50 שיחות טלפון", היא אומרת. "מתנדבים שמתעכבים, ניצולים שלא מרגישים טוב, בעיות לוגיסטיות. אבל זה בסדר. זה חלק מזה".
מה שמחזיק אותה זה המפגשים עם הניצולים. "כשאת רואה איך העיניים שלהם נדלקות כשאת באה, זה נותן לך כוח להמשיך", היא אומרת.
המתנדבים שהופכים למשפחה
דני, בן 52, מחלק ארוחות בפתח תקווה כבר חמש שנים. הוא מגיע כל יום ראשון ורביעי אחרי העבודה.
"יש לי 12 ניצולים במסלול שלי", הוא מספר. "אני מכיר את כולם. יודע מי אוהב מה, מי צריך שאדבר איתו יותר זמן, מי מעדיף שאגיע בדיוק בשעה מסוימת".
לפני שנתיים, אחד הניצולים במסלול שלו חגג יום הולדת 90. דני ארגן הפתעה קטנה – הביא עוגה, כמה בלונים. "הוא בכה", דני אומר. "אמר לי שזה יום ההולדת הראשון מזה 20 שנה שמישהו נזכר".
מאז, דני מתקשר לכל הניצולים שלו בערב חג. "פשוט להגיד חג שמח", הוא אומר. "זה לוקח לי עשר דקות. אבל בשבילם זה אומר שמישהו חושב עליהם".
האם שהביאה את הבת
תמר הביאה את הבת שלה, בת 11, להתנדב בפעם הראשונה לפני חצי שנה. "רציתי שהיא תראה שיש אנשים שחיים אחרת", תמר מסבירה. "שלא הכול מובן מאליו".
הן הגיעו יחד לחלק ארוחות. הבת הייתה ביישנית בהתחלה, עמדה מאחורי האם. אבל אחרי כמה ביקורים, היא התחילה לדבר עם הניצולים.
"יש לי אחת שאני אוהבת במיוחד". הבת מספרת. "היא תמיד מחכה לי ליד החלון. וכשאני מגיעה היא פותחת ואומרת 'הנסיכה שלי הגיעה'. זה גורם לי להרגיש טוב".
תמר רואה איך זה משנה את הבת שלה. "היא מדברת על זה כל השבוע", היא אומרת. "מחכה ליום שאנחנו הולכות להתנדב".
המתנדב ששומע סיפורים
יוסי, בן 68, בעצמו פרש מהעבודה לפני שנתיים. הוא מחלק ארוחות בבאר שבע. "כשפרשתי חשבתי שאעשה משהו משמעותי", הוא אומר. "ומצאתי את לחיות בכבוד". הוא מגיע כל יום, לא פעמיים בשבוע. כל יום. "זה נותן לי סדר ביום", הוא מסביר. "אבל בעיקר, אני אוהב את הקשר עם האנשים".
יוסי יושב עם הניצולים, שומע סיפורים. "יש להם מה לספר", הוא אומר. "סיפורים מהשואה, סיפורים מאחרי המלחמה, סיפורים על החיים בארץ. זה מרתק".
הוא מספר על אחד הניצולים שסיפר לו על איך הוא הגיע לארץ בסירה, איך בנה את הבית שלו במו ידיו, איך פגש את האישה שלו. "אלו סיפורים שצריך לשמור", יוסי אומר. "ואם אני לא אשמע אותם, אף אחד לא ישמע".
"אנחנו משפחה בשביל כל ניצול"
ענבל מסבירה את הפילוסופיה של המתנדבים: "זה לא רק לחלק אוכל. אנחנו משפחה בשביל כל ניצול וניצולה".
היא מדברת על המתנדבים שמתקשרים לבדוק איך הניצול מרגיש אחרי שהוא לא היה בבית בפעם שעברה. על אלו שמביאים פרחים בראש השנה. על אלו שעוזרים להחליף נורות, לפתוח צנצנת, להזיז רהיט. "אנחנו הקול של ניצולי השואה", היא אומרת. "לרבים מהם אין הרבה משפחה. עבור הילדים שלהם, זה עוזר לדעת שיש מי שיעדכן אם קורה משהו קריטי".
למה הם באים?
שאלתי כמה מתנדבים למה הם באים. התשובות היו שונות, אבל משהו היה משותף.
תמר: "רציתי שהילדים שלי יגדלו עם ערכים"
דני: "יש לי זמן פנוי. למה לא לעשות משהו טוב?"
יוסי: "זה נותן לי משמעות. זה גורם לי להרגיש שאני עושה משהו חשוב"
רוזי: "אני חייבת. איך אני יכולה לא?"
כל אחד מסיבה אחרת. אבל כולם ממשיכים לבוא.
הכוח של 10,000
10,000 מתנדבים זה לא מספר קטן. זה צבא של אנשים טובים שמחליטים לתת מזמנם. חלקם מגיעים פעם בשבוע, חלקם פעם בחודש, חלקם כל יום. יש כאלה שעוזרים במטבח, כאלה שמחלקים, כאלה שעוזרים במשרד, כאלה שמלווים בפעילויות של "הקליק השלישי". בלעדיהם, העמותה לא הייתה יכולה לחלק 3,500 ארוחות ביום. זה פשוט בלתי אפשרי.
"המתנדבים שלנו הם לב העמותה", אומר ארז קרלנשטיין. "הם מגיעים עם המשפחות והילדים שלהם, יושבים ומדברים עם הניצולים, מתקשרים בערב חג להגיד חג שמח. הם לא רק מחלקים אוכל – הם מחלקים אהבה".
"שנזכה כולנו לחיים ארוכים של נתינה"
רוזי מסיימת את האריזה בשעה 12:00. היא עייפה, אבל מרוצה. "עוד שבוע אני חוזרת", היא אומרת. "כל שבוע אני כאן".
היא יוצאת מהמטבח, ולפני שהיא הולכת, היא אומרת משפט אחד: "שנזכה כולנו לחיים ארוכים של נתינה – לחיים בכבוד". זו הברכה שלה. ברכה של ניצולת שואה בת 90 שבאה כל שבוע להתנדב. היא מבינה משהו שלפעמים אנחנו שוכחים: הנתינה היא לא רק למי שמקבל. היא גם למי שנותן.
הצטרפו למתנדבים
התנדבות: אריזה במטבח, חלוקה עד הבית, פעילויות חברתיות
זמן: פעם בשבוע, פעם בחודש, או כל יום – כל מה שמתאים לכם
אתר: https://l-b.org.il | טלפון: 08-945-9558
