"ירושלים שלי" - של ברנדווין?

שוקי ברנדווין פרסם כאן לפני כמה ימים מאמר בשם "ירושלים שלי". בראבו? – לא בדיוק! יש בעיה קטנה: המאמר איננו של ברנדווין. כתב אותו משה פייגלין ושמו המקורי הוא "של מי ירושלים" (13.5.2007, אתר "קהילה אמונית" של תנועת "מנהיגות יהודית"). קטע ממנו הופיע גם במאמר אחר של פייגלין - "הירושה" - (אוקטובר 2007, ללא ציון תאריך, באתר "חייבים פייגלין בכנסת"). בשני המאמרים תואר העימות המילולי שהתקיים בין הכותב, פייגלין, לבין פייסל חוסייני. בסוף העימות הטיח פייגלין בבן שיחו פאנץ'-ליין שיש בו טעם, גם אם אינו האופן היחיד להתבוננות בסוגיה.
את המאמר "הירושה" (ללא ציון שמו) הביא איש בשם משה אלירם לאתר "אילתי", שם נהג בהגינות וציין, כנדרש, מי הכותב. מדוע לא נהג גם ברנדווין כמותו? ואללה, אני לא יודע. אולי נפלה טעות ושם הכותב נשמט?
אינני בא להגן על פייגלין. ראש "מנהיגות יהודית" איננו כוס הקקאו שלי. ואולם, על ברנדווין לשמור על כללי דיון מקובלים, כלומר לציין כי פייגלין כתב את הדברים שנוצרו, לכאורה, במקלדתו. עצתי לעיתון המקוון החדש "דוגרינט" להקפיד להבא על כגון דא.

אשר למקומה של ירושלים באסלאם וביהדות: אין ספק שירושלים היא לב לבה של הדת היהודית, ואין ספק שבאסלאם חשיבותה פחותה בהרבה. אחרי מֶכָּה ומדינה, יש מקומות מקודשים רבים המקדימים את ירושלים מבחינת מספר עולי-הרגל, "ותק בקדושה" ופרמטרים נוספים. כרבלא ונג'ף שבעיראק הם דוגמה לכך. "שבחי ירושלים" ("פד'אאל אלקודס") נכתבו בעיקר בימי סלאח א-דין, כשהיה צורך פוליטי לרומם את העיר ואת קדושתה, ולא אאריך בכך.
ובאשר לעניין ירושלים בתנ"ך: השם ירושלים אינו כתוב 800 פעמים בתנ"ך, כפי שטוען (בתום לב) פייגלין, אלא ארבע פעמים בלבד. פרט להן, כל אזכורי העיר הם בתעתיק ירושלם. כן, ללא יו"ד. במקומה "כותב" התנ"ך חיריק תחת למ"מ הסופית: ירושלםִ. האם זה משנה משהו? לא וכן. לא, כי העיר מקודשת ליהודים כך וכך, והיא אכן נזכרת בספר מאות פעמים. אז מדוע, בכל זאת, יש משמעות להיעדר היו"ד משמה התנ"כי הכתוב? איזו חשיבות יש לעובדה שבתנ"ך היא קרויה yerushalammi ולא yerushalayim?
התופעה הפנטסטית-לכאורה הזו מעידה רק על כך שאבותינו ביטאו ירושלם - yerushalem, ולא ירושלים. כך קראו לה במילניום האחרון לפני הספירה. בשלב כלשהו רצו חכמינו לסלק משם העיר הקדושה את שם האל שלם – shalem, שהיא מוקדשת לו, אך נתקלו בבעיה: אסור למחוק או להוסיף אות לספר הקדוש. ואז פותח הניקוד, לפני כ-1,500 שנים, והנקדנים הטבריינים הוסיפו את החיריק מתחת למ"ם הסופית. כך בא לציון גואל, ששחרר אותה מעברה האלילי המוזכר בשמה.
זו התזה שלי, וכל דכפין מוזמן לנפצה ולהפריכה. מכל מקום, השם ירושלים בצורתו זו מופיע בתנ"ך רק ארבע פעמים מתוך שבע מאות (ככתוב בקונקורדנציה שבידי), או שמונה מאות, כדברי פייגלין.
מה חשיבות יש לכך? כיום מקודשת ירושלם, עיר שנקראה על שם האל שלם, ליהודים, לסונים ולשיעים, תהינה סיבותיהם אשר תהיינה. עיר איננה נסיכה המתארסת לנסיך שאוהב אותה יותר.

צילום: חני קריסטל