* indicates required

תקווה לחיים משותפים

תגיות בלוג
ישובים

"אני לא אוהב את המילה סובלנות" אומר אברהם (אברום) בורג. "סובלנות באה מהמילה סבל, כלומר המוכנות לסבול את דעת האחר או שונותו, ולקוות שיהיה פעם כמוני. פלורליזם לעומת זאת, מציין ריבוי דעות כעיקרון והכרה בכך שלכל אחד האמת שלו והיא אינה סותרת אמת של האחר".

את הדברים הללו אמר בורג במכללת סכנין, במסגרת כנס חשוב ביותר שנערך ביום ג' לפני שבוע (14.12), ואשר נשא את השם הארוך: "כנס סכנין-אורנים לחינוך לסובלנות ולחיים משותפים" אם לא שמעתם על האירוע הזה, זה בסדר, אינכם יוצאי דופן. כנס מסוג זה עומד כולו בסימן הפרדוכס העצוב של שוחרי טוב בתחום הזה, המכונה לעתים בציניות בשם חיבה "דוקי", כלומר דו-קיום כסוג של תחביב לא מזיק.

ואכן, במסגרת עידוד לארגונים ועמותות אשר פיתחו תכניות חינוכיות בנושא של חיים משותפים של יהודים וערבים, קמה ועדת היגוי של גופים שונים – מכללת סכנין, "אורנים", "יוזמות קרן אברהם", משרד החינוך ועוד. הוועדה בדקה 61 פניות של ארגונים כאלה וקבעה את עשר התכניות המצטיינות, ושלוש מתוכן שזכו בפרסים כספיים. בתי ספר ועמותות בצפון, תופסים מקומות מכובדים ברשימה, ביניהם ביה"ס "מנור-כברי" בקיבוץ כברי עם ביה"ס בשייח' דנון, המקיימים זה שנים ארוכות פרויקטים משותפים בתחום המדעים, התיאטרון והאזרחות, בתמיכת "קרן גליליאו" הגלילית, או עמותת "בוסתן במעיין" היושבת בבוסמת טבעון, מוזיאון עין-דור ועוד רבים וטובים.

ואחרי כל הטוב והמעודד באנשים ובארגונים, באות השאלות המטרידות והפרדוכס שהזכרתי. למשל: אומדן כללי מצביע על כ 150 ארגונים שונים העוסקים בנושא דו-קיום בדרכים שונות. מספר עצום! אך כל הארגונים הללו עוסקים בערך ב 5% של התלמידים והמורים בארץ. יותר מכך: עצם קיומם של "ארגוני חברה אזרחית" רבים כל כך, הנתמכים ונסמכים בעיקר על קרנות, תרומות בארץ ובחו"ל – מצביע על מה שחסר: תמיכת המדינה ועידודה. כאשר ארגוני חברה אזרחית נרתמים לפעולה, בין אם מדובר בחלוקת מזון לעניים או בניסיון להקטין מעט את השסע והאיבה בין יהודים וערבים, אות הוא לכך שהמצב קשה והמדינה אינה מצליחה להתמודד עימו.

ובאמת, מי חזק יותר – עשרים רבני ערים הקוראים לא למכור דירות לערבים, או 150 ארגונים ועמותות העוסקים זה שנים בחינוך לסובלנות ולחיים משותפים? יצאתי מהכנס הזה בתחושות מעורבות. אני פעיל בכמה מהארגונים הללו, ומגלה בכל פעם מחדש כי אנשי חינוך, מנחי קבוצות ויזמים שייכים כולם למעגל מצומצם למדי של אופטימיסטים מושבעים ונחושים, אך עדיין מעטים המשתייכים ל"מועדון חברים" בו כולם מכירים את כולם. יתרה מכך וקריטי יותר: מחקרים שנעשו בתחום הנרחב הקרוי "חינוך לשלום", בארץ ובעולם, במקומות בהם היום ועדיין קיימים סכסוכים בלתי-פתירים כמעט כמו צפון אירלנד ועוד, מראים בין השאר כי "חינוך לשלום" הוא אמנם עניין חשוב ביותר לעתיד הרחוק, עת יבוא השלום ויהיה צורך בבניית עתיד משותף, אך מצד שני אין לניסיונות האלה כמעט כל השפעה על הפוליטיקה העכשווית, וכפי שציין אחד החוקרים הידועים בארץ בתחום זה, פרופ' גבי סלומון, הסכסוך איננו סכסוך אישי בין הנער הערבי והיהודי, אלא בין הקבוצות אליהן הם שייכים. כך, גם אם מסתיים מפגש תלמידים באווירה אופטימית, זה איננו עניין המקדם במשהו את פתרון הסכסוך, אשר נתון, מה לעשות, בידי המנהיגים והפוליטיקאים.

בשנים בהן אני מעורב בניסיונות חינוכיים בתחום זה, לא שמעתי עדיין פוליטיקאי המספר כי בעקבות סדנה או סמינר, תכנית חינוכית או מחנה משותף שעבר כנער, החליט לעשות כל שיוכל לפתרון הסכסוך... אך כפי שאמר אחד הדוברים מ"הפורום להסכמה אזרחית": ייאוש איננו אסטרטגיה, פסימיות איננה דרך להמשך. לכן כנראה, נגזר עלינו, אנשי החינוך ובעלי הכוונות הטובות ויפי הנפש, להמשיך ולהטיח ראשנו בחומה המטופשת של האיבה, כמאמר הפתגם הערבי: "הטח את הטיח בקיר, אם לא יידבק – לפחות ישאיר סימן..."

מכללת סכנין

מכללת סכנין

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם