בין כסה לעשור 8.9.10

בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום כיפור, אלו ימים של חשבון נפש. בין אדם לבין חייו, בין אדם לבין קהילתו, ובין אדם לחברה שבתוכה הוא חי.

בגנים הילדים שרים כבר: "הקיץ עבר, החום הגדול,/ שנה חדשה באה לכל./ רוחות מנשבות נודדות ציפורים,/ הולכים ובאים הימים הקרים". ועל רקע רינת הילדים המתגעגעת אל הימים הקרים, כבר הקיץ הזה שמסתמן להיות החם ביותר מאז ומעולם, כמו מגיע אל קיצו הרותח. וכמו בכל שנה אנו זוכים מן ההפקר בעונת סתיו קצרה ושרבית והנה עוד מעט יבוא החורף בהמון גשמיו (כך יש לקוות) וישכיח מאתנו ברחמיו את כבשני הקיץ.

הרב שלי, אריה בן גוריון, אומר שלראש השנה וליום כיפור אין היסטוריה, אין זיכרון, אין עבר, אין סיפור, אין דרמה. לכן, לא הזמן, לא הלידה ולא הזהות קובעים את תוכניהם. לא מה קרה בעבר, אלא מה אפשר שיקרה. הפנים והלב מכוונים אל מימד הזמן - עתיד. שני מועדים אלה שואלים: מה כיוון חייך? כיצד בחרת לחיותו? האם יש לך חלום, שאיפה למימוש? האם יש לך תמונת עולם אנושית וחברתית? מה דמות החברה הישראלית בעיניך? מה פני קיבוצך? מה פני ביתך ומשפחתך? אם אתה רוצה ליצור מציאות אחרת, טובה צודקת יותר, זה תלוי בך בלבד. בשאיפתך לשינוי. זה תלוי בנדר שלך עכשיו, בהווה, אבל פניך אל העתיד. לפי זה ראש השנה ויום כיפור הם חגים אנושייים ואופטימיים ופניהם אל האדם ותמונת עתידו.

ואיך שאריה בן גוריון אומר לי שראש השנה ויום כיפור הם אופטימיים, אני נזכר בשיחות הישירות עם הפלסטינים ומתמלא דאגה. הנה באה שעה, בפעם המי יודע כמה היא באה, שעה שבה הדוד סם על נשיאו התורן מזמין אליו לוושינגטון את ראש הממשלה הישראלי התורן ואת נשיא פלסטין התורן, לריטואל שמפתח כבר כמה שנים מנהג מגונה להסתיים תמיד באכזבה ובמפחי נפש גדולים. איכשהו "התורנים" שמגיעים לוושינגטון לשיחות שלום מתגלים יותר כתורני חיסול מאשר תורנים של סדר חדש. אז אנא, לכבוד ראש השנה שחלף ויום כיפורים הקרב ובא, הפתיעו אותנו תורנים יקרים והביאו לנו שלום כי עייפנו מלחכות. ואם אפשר השיבו גם את גלעד שליט הביתה לאבא ואימא.

וכשאריה בן גוריון מדבר אלי על דמות החברה הישראלית אני חושב בעצב על גירוש הילדים "הזרים" שנולדו כאן בישראל, גדלו כאן, לומדים בבית ספר ישראלי, מדברים עברית, ואינם מכירים כל ארץ אחרת מלבד ישראל שהיא מרכז חייהם. ילדים ישראלים לכל דבר ועניין, ואין שום הבדל בינם לבין ילדים ישראלים אחרים, מלבד היותם לא יהודים. וגירושם הוא עוול נורא שצריך להיפסק. וחשבתי לעצמי איך שגלגל מסתובב לו, רק לפני 68 שנים עמד רמקובסקי (יו"ר היודנראט בגטו לודז' בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' ב 4 בספטמבר 1942) ואמר לקהל היהודים הבוכה: "על הגיטו ירדה מכה קשה. הגרמנים דורשים ממני את היקר ביותר – ילדים וזקנים... אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח. שאהיה נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות , תנו לי את ילדיכם..." (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)... אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו- "וַלא נעשה זאת אנחנו!". והנה אנחנו כאן במדינה ריבונית משלנו וכבר כמה מהר אנחנו מגרשים ילדים של אחרים.

בשנת 1973 כתב המשורר אלישע פורת את השיר "נדרים קטנים", והוא מתאים לי כדי לנסות ולהחזיר את האנושיות שאבדה לנו בשנה הכי חמה שהייתה אי פעם:
אֵלּוּ הֵם רַק/ נְדָרִים קְטַנִּים שֶׁאֲנִי/ נוֹדֵר לְעַצְמִי כְּגוֹן:/ לִפְקֹד אֶת קֶבֶר/ אֲבִי בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבִּי./ כְּגוֹן לָרוּץ בָּעֶרֶב/ אַחַר מְעוֹף הָאֲנָפוֹת/ אֶל מֶרְחַקָּן, לִהְיוֹת/ שׁוּב יֶלֶד מִתְנַשֵּׂא/ אֶל מִגְדָּלָיו. לְהִתְמַלֵּא/ מֵרֵיחַ חֹשֶׁךְ מִתְקָרֵב,/ מִלֹּבֶן הֲדָרִים פּוֹרְחִים.// אֵלּוּ הֵם רַק/ דְּבָרִים קְטַנִּים שֶׁאֲנִי/ חָפֵץ לְעַצְמִי כְּגוֹן/ לִנְדֹּר עוֹד וְלִנְדֹּר/ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחִי/ לְהָקִים אֶת הַמֵּתִים.

אמן ואמן. שנה טובה וגמר חתימה טובה.