חיים בלי נחת 31.8.10

הייתי ילדת טבע, הולכת בשקפקפים מהוהים, גופיית טריקו וג'ינס משופשפים. לא שמה על אף אחד, הולכת לאן שבא לי, ולאיפה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.
ככה לפחות אני הרגשתי.

אתמול בדיוק כשחזרתי מבית הספר, ליאורה, החברה שלי סיפרה לי על כמה קשה לה בחיים ושהיא רוצה לעזוב לפנימייה, כמו האחים שלה, ושבעצם אמא שלה מעודדת אותה שתיסע, כי היא "מחוננת", ככה אמא שלה אומרת לה. "את מחוננת ליאורה ולמחוננים לא מתאים בית ספר רגיל, את צריכה להיות עם אנשים ברמה שלך".

"אל תעלבי, סיוון (זאת אני) אבל אמא שלי צודקת.
לא הבנתי למה אני צריכה להיעלב.
גם ככה היא חברה שלי בערבון מוגבל. היא לא בדיוק החברה האולטימטיבית, אבל די ריחמתי עליה, עם כל הציפיות של ההורים שלה ממנה, מאמא שלה, שמנסה שכל הילדים במשפחה שלה ייחשבו לגאונים, אז אם היא רוצה גם להיות כזאת, לפחות בנדמה לי, אז מי אני שאגיד לה את האמת.
ישבנו שתינו במקלט של היסטוריה, ושרנו "החלונות הגבוהים", "שיר נוגה", "התשמע קולי".
ליאורה אמרה לי שאני מזייפת, היא יודעת, היא לומדת פיתוח קול. אני לא שמעתי זיוף בקול שלי ולא ראיתי אורות מהבהבים בתקרה, אבל לא היה לי אכפת.
ניסיתי לספר לה משהו אישי, והיא לא הבינה את הרמזים שלי על אהבה. אז אמרתי לה פשוטו כמשמעו, "אני חושבת שאני מאוהבת".
היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהשמיים. את?.
"כן, קשה לי להסביר את זה אבל אני לא מפסיקה לחשוב עליו, חולמת עליו חלומות לא מהוגנים, רוצה לדבר איתו ושהוא...."
"שהוא מה? יגיד לך שלום?"
"לא, טיפשונת, ש... נו... שינשק אותי".
ומי זה החייזר שהתאהבת בו, הרי את לא בדיוק מקובלת, ואף אחד לא ממש מדבר איתך, הפנים שלך בסדר, כבר אמרתי לך, אבל אני לא אוהבת פרצופים מרובעים, sorry.
נו, אז מי זה?
סיפרתי לה מי זה- "זה שלומד גיאוגרפיה, זה שאני רואה אותו ומתחילה לרעוד."
"המחוצ'קן הזה? אז קודם כל מתוקה, הוא מהמקובלים ולא נראה לי שהוא בכלל שם עלייך. לא נראה לי שאף אחד שם עלייך. מה שאת צריכה פשוט להעביר את הזמן בתיכון הזה ואולי כשתסיימי את בית ספר תמצאי מישהו שירצה אותך."
לא הבנתי למה היא מתעקשת להיות חברה שלי, כל השנים, מכיתה ז' אף אחד לא דיבר איתי, לא יצר איתי קשר. התברר לי שעשו עליי חרם, ואני אפילו לא יודעת למה.

שנה אחרי כן, כבר הייתי בכיתה י"ב, חשבו להעיף אותי מבית הספר, כי הפסקתי ללמוד. לא היה לי למה לבוא לבית הספר, לא הייתה לי שום חברה, אז כמו כל טינאייג'רית, מצאתי את הדרך שלי למרוד. מתלמידה חננה, הפכתי לבורחת סדרתית. כל פעם מצאתי תירוץ להתחמק מהמקום המשמים הזה, שידעתי יותר ממה שמורים חושבים שהם יוכלו ללמד אותי.
ליאורה, שמשום מה המשיכה להיות חברה שלי, באה אליי לדשא, "במגמה הסולארית" שיצרתי לעצמי ואמרה שהיא צריכה לדבר איתי על משהו מאוד חשוב, שהיא לא יכולה לדחות אותו.
"זה לא בסדר שאת מחייכת, את צריכה להיראות עצובה, כולם חושבים שאת סנובית, את צריכה להפסיק לחייך". הייתי המומה, היא ביקשה ממני להפסיק לחייך.
לאחר כמה דקות, כשאני נהנית מקרני השמש שמשתלחות דרך האטמוספרה, עוברות את גבול הגזים והיכולת לייצר חמצן ופחמן, שנשמתי לתוכי, באה אליי נטע, הבלונדינית היפהפייה, ואמרה לי שעדיין לא מצאו לי שותפה לחדר, הכוונה שלה היא, בזמן שהיא מאנפפת את שיערה הזהוב, שבפולין גם אהיה לבד, כי ליאורה, הכביכול חברה שלי לא מעוניינת לנסוע, זה לא מעניין אותה כל המוזלמנים האלו וכל מה שקשור לשואה, כי זה מאוד משעמם, וזה די מלחיץ אותה לראות גופות (למרות שאמרתי לה מליון פעם, שאין גופות, הם הוכחדו, יש רק שרידים של מבנים וחפצים, אבל אי אפשר לדרוש הרבה ממחוננת....).

אף פעם לא הבנתי את נטע, כי ילדה יפה כל כך יוצאת עם בן כל כך מכוער, אז מה אם הוא חכם, אבל הוא שמן ומכוער. כמובן, שאין לי את הזכות לפתוח איתה בשיחה, כי היא מקובלת. אז כשהיא אמרה לי שאני צריכה להתפשר על מי שתרצה להיות איתי בחדר, כי אף אחד לא רוצה להיות איתי, למרות שאמרתי לה שאני רוצה חדר בנפרד, היא אמרה שזה בלתי אפשרי. רק כדי להבין את הפואנטה, ילדה בת מחזור שלי אחראית לסידורי השינה. אה, כן ועוד שתי בלונדיניות נוספות שהחליטו שהן יארגנו את הכל. עוד אני זוכרת שבדרך חזרה רצו להקים אותי מהכסא במטוס, כי ישבתי וראיתי את הנוף ודרשו ממני לקום ולשבת ליד הילד המפגר (לא יודעת מי זה, אבל ככה הן קראו לו), כי הן רוצות לראות את הנוף. אמרתי להן שיתחפפו, והסתכלתי על השמיים היפים ועל השקיעה, שמשום מה נראתה לי מאוד הזוייה, כי הן עמדו שם וחיכו שאזוז.

בשיעור היסטוריה, לקחתי דף מהמחברת (גם ככה ידעתי את החומר, אז התעסקתי בחיי האהבה שלי), והתחלתי לכתוב מכתב אהבה באנגלית לאותו בחור שהייתי מאוהבת בו. הוא ישב מאחוריי, דיבר עם חבר שלו על שאתי אנקרי היא אישה יפה, והיא רק צריכה לסדר את הגבות שלה, רק להבנת העניין, זו היתה תקופה פרה נינט והזמרת הקולית היתה אתי אנקרי, שעוד לא היתה דוסית, אלא אחת ששרה על הוא אמר לי שהיא אמרה לו, וריטה היתה זמרת השנה ונחשבה לאישה היפה של המוסיקה, ולרמי בעלה האהוב היתה קרחת עם קוקו ארוך (אותו לא ממש הכירו).

נחזור למכתב האהבה שלי, התחלתי אותו ב- Dear Asaf, וכתבתי לו כמה אני אוהבת אותו ורוצה שהוא ידע שרק עליו אני חושבת ורוצה להכיר אותו. והוא ישב מאחוריי וקשקש על כמה שהסלטיקס לא הצליחו העונה, וכמה גיל ברנר הוא מורה דפוק. בגמר השיעור זרקתי את מכתב האהבה שלי לפח.
כשסיפרתי לליאורה על המכתב, היא אמרה לי שטוב מאוד שזרקתי אותו, שלא יחשבו שאני פסיכית. הסתכלתי על הפנים של ליאורה, שהיו מלאים בחצ'קונים, ואמרתי לה, למה פסיכית, אני מאוהבת.

בשיעור אמנות, המורה כרגיל התעלמה ממני והתעסקה רק עם שלוש הבלונדיניות שהיו כמו שלוש ניצבות בתפאורה לא נכונה, ואמרה להן כל הכבוד. ולא הבנתי על מה, על זה שהן יושבות שם, או בגלל שהן כל חמש דקות אומרות לה איזה מורה מעולה היא, ושמאוד מתאים לה הכחול בעיניים, למרות שלפי דעתי שחור היה יותר מתאים, שזה היה תואם את השקיות הגדולות שנתלו לה למטה. אולי זה מרוב היוגה שהיא עושה בארבע בבוקר, ומדגני החיטה שהיא מכניסה לתוכה.
גולת הכותרת, שבו המהפך שקרה לי, שאז הבנתי שכדאי איכשהו לסיים את הבגרויות ולהתעלם מחבורת האידיוטים שמכילים את הכיתה שלי,התחילה בשיעור ספרות, שבו אגם (שם כל כך יפה לבחורה ענקית) דיברה עם שכנתה וביקשתי ממנה להפסיק כי אני מנסה להתרכז בשיעור, היא אמרה לי שאני אסתום את הפה כי זה יהיה רק לרעתי. עד כאן, הפיוזים ניתכו לי ואמרתי לה "תשמעי יא כונפה, אין לי אף אחד בבית ספר הזה, איזה לרעתי יכול כבר להיות?"
היא השתתקה ולא אמרה מילה.

בסוף השיעור הבת של יוד'קה (מצטערת, כמה שאני מנסה לזכור את השם שלה, לא מצליחה, רק המראה של הילדה שתמיד רצתה להיות מקובלת ועשתה הכל, אבל באמת הכל כדי שהיא תוכתר כחברה של מיכל), נתנה לי מכתב ובו היא כתבה, שעדיף שאשמור את דעותיי לעצמי, כי אף אחד לא ידבר איתי ואף אחד לא ירצה להיות קרוב אליי. אמרתי לה בקולי קולות, כי רציתי שכל הכיתה, שמלאה בחברים שלי ישמעו, שזה לא מזיז לי, כי גם כך אף אחד לא מדבר איתי, אז מה זה כבר יכול לשנות, והוספתי איזה דבילית (התפלק לי).
משום מה, מאותו יום בנות שלא ידעתי על קיומן, (ילדות מוזרות, חננות כאלו, שהסתגרו בתוך הקונכיה של עצמן), התחילו לדבר איתי. זה היה מחזה סוריאליסטי למדי, הנה אני מסיימת בית ספר כשאני המנהיגה של היורמיות. אח, ימי בית ספר, לא נראה לי שארצה לחזור אליהם.