חוזרים לבּצֶפר! 30.8.10

"פיג'מות של מורים תמיד עשויות מכותנה. מה למורה ולפיג'מה ממשי? ולא, הם אף פעם לא ישנים עירומים. אם אתה רק רומז על עירום התלמידים נראים מזועזעים. בחייכם, אתם יכולים לתאר לעצמכם איך כמה מהמורים בבית הספר הזה ייראו עירומים?[...]
מה הדבר האחרון שמורים חושבים עליו לפני שהם נרדמים? לפני שהם שוקעים בשינה, כל המורים המכורבלים בחמימות פיג'מות הכותנה שלהם חושבים רק על מה שהם ילָמדו מחר. מורים הם אנשים טובים, הגונים, מקצועיים ומצפוניים, והם לעולם אינם מעבירים רגל אל האחר השוכב במיטה. מתחת לטבור המורה מת..." (מתוך: "המורה" , פרנק מק'קורט).

חופשת הקיץ מסתיימת. הורים נושמים לרווחה, תלמידים מתרגשים מעט או הרבה בהתאם לגיל, והמורים? בשבוע שלפני תחילת שנת הלימודים, עסוקים בהכנות והיערכות, נכנסים מחדש להלך- הרוח הממוקד בתלמיד וצרכיו, במערכת ודרישותיה ודוחקים מחדש את תשוקותינו וכמיהותינו לקרן זווית אפלה, שימתינו שם עד לחופשה הבאה. ואני מעוניין דווקא בתחילת השנה להקדיש מלים אוהבות ומעריכות לעמיתיי המורים והמורות. לא להמתין לזרי הפרחים של סיום השנה, שהרי אז איננו זקוקים לאנרגיה מחודשת אלא למנוחה ולעייפות מבורכת.

אז "למה מורה?"
עניין תנאי העבודה מוכר כבר לכולם: בעל תואר אקדמי ראשון או שני, השכלה רחבה בדרך כלל ויכולת עמידה מול קהל, שמשרדו נמצא כולו בתוך תיק מרופט משהו, איתו הוא נודד מכיתה לכיתה כדי להיפגש עם חבורת מתבגרים עתירי הורמונים וזיעה, ובמשך 45 דקות עליו להעמיד מופע "סטנד-אפ" מרתק ומשעשע, חינוכי, מתחשב אך תובעני, מאתגר ורחמני...
עשרים דקות של הפסקה מוקדשות לאיתור כוס וכפית להכנת קפה דלוח (על חשבון המורים כמובן) ובסוף היום – קריירה שנייה: בדיקת עבודות ומבחנים, הכנת השיעור של מחר... התנאים אפוא, אינם בדיוק הגורם האטרקטיבי ביותר לעסוק בחינוך.

ארגוני המורים עסוקים במאבקים ביניהם ומלחמות מול הממשלה, מחזיקים את כולנו במתח בשאלה אם תיפתח השנה כסדרה, כלומר בשביתה, או אולי תישבר השגרה הפעם ונתחיל ללמד כבר בראשון בספטמבר. גם הם אינם חלק מהסיבות לעיסוק במקצוע, למרות ההצעות להוזלה ברכישת ספרים והנחות בבתי מלון בים המלח באוגוסט החם.

משהו אחר חייב לגרום לנו לצאת מדי בוקר ולהגיע לעבודה בחיוך של תקווה ויכולת של מסוק להמריא היישר מהקרקע כלפי מעלה ללא מסלול האצה. ה"משהו" הזה הוא כנראה צירוף של אתגרים ואווירה שלא ניתן למצוא במקומות ממוזגים וזוהרים בהרבה: אולי השהייה הממושכת והקבועה בחברתם של צעירים כה רבים, השיחות המתפתחות, התחושה שיש צ'אנס להשפיע, לעזור, לכוון. ייתכן שתורמת גם החבורה המקצועית בתוכה אנו עובדים: מורים עמיתים, פסיכולוגים ויועצים, אנשים שאכפת להם ושאינם יודעים למדוד את זמנם ביחידות של שווה כסף. ואולי גם, בפרפראזה על אמירה ישנה של וייצמן: כדי להיות מורה, לא צריך להיות משוגע, אבל זה עוזר...

בעקבות אחת משביתות המורים הרבות, כתב נתן אלתרמן על "המורה העברי" וציין:
"...והוא היה כתמצית מוסדותיו של העם –
ורק בנק לא היה המורה מעולם."
ובסיום שירו הזכיר את ה"לירה", המטבע הישן ההוא:
"ולסיום: אם הלירה הולידה שביתה,
לא נחטא אם נאמר כי נקל לחזות
שחייב היישוב למורה בכיתה
קצת יותר מן הלירה הזאת..."

ואכן, החינוך כידוע הוא התחום העשיר ביותר במשק בהבטחות ותכניות, רפורמות ומהפכות והכרזות והצהרות חובקות עולם, ובסופן עומד אדם נפלא בכיתה, בודד מול כיתה וחמוש ב"טוש" ולוח מחיק, ועתיד החברה על מהנדסיה וגאוניה, אנשי הרוח והפועלים בתעשייה – יושב על כתפיו ועל יכולתו לספר בדיחה טובה ולרתק נער משועמם...

שתהיה לנו שנה מוצלחת, מורות יקרות ומורים יקרים!