ואלה השמות 27.8.10

יוסף והלגה מתחילים להתרחב וזה הזמן לדון בשמות. הלגה שומרת על משהו משם, מארץ הולדתה (גרמניה). יוסף רוצה לנתק מגע, וקודם כל זה צריך לבוא לביטוי בשמות.

ואלה שמות

הלגה שוב בהריון. היא מכניסה ידיים לכיסים, מפשפשת ומרוקנת אותם מקליפות, ניירות, פרורים, שולפת את הבד החוצה ומנערת, ואחר-כך מברישה ביד חלקה את המכנסים הרחבים ושוכחת את הכיסים הפוכים. אברי, כמו מרגיש בקוצר הרוח של אמו, שומט את ידו מאחיזה במכנס ומדדה על האספלט עד לשפה ויורד לחול.

"אברמל'ה, תזהר לא ליפול." דיצה ממהרת אחריו בצעדים מגושמים ופורסת ידיים מסביב לילדון. הוא מתנדנד על החול בתנועות מהוססות עד שמחליט להתיישב ודיצה נרגעת.
יוסף מציץ החוצה מהחלון ושואג: "אברהם. אברם אם את לא מסוגלת לקרוא לו אברי, אבל די עם האברמ'לה הגלותי הזה, דיצה".
הלגה מטלטלת מולו את היד שהתפנתה ולוחשת בזעם: "תניח לה יוסף, אתה לא מסוגל להבין?"
יוסף שותק. בשיחה פרטית יסביר לה שזה ההבדל בין אח שנשאר שם לבין הבן שנולד כאן, וההבדל ניכר בשמות. "גם את הלגה, מן הראוי שתיפרדי מהשם הגרמני שלך. יש כל-כך הרבה שמות עבריים".
הלגה מוותרת מראש על ויכוחים מסוג זה. על שמות היא לא מוכנה לריב. "אתה יכול לבחור שמות עבריים לילדים שייוולדו לנו אבל אותי תעזוב במנוחה".

אברי הקטן יושב וצוחק. הוא ממלא חופניים בחול ומעיף למעלה. הרוח נושאת את הגרגרים מזרחה והוא מתמלא בחול. דיצה ממהרת להרים אותו ולנער את בגדיו. הלגה מסתכלת על שניהם ונאנחת. דיצה הגוצה נראית מתאימה יותר להרות וללדת, לרדוף אחרי גן שלם של פעוטות. אף אחד עוד לא יודע על הביצית שמתחלקת במהירות לשלל תאים: ידיים, אוזניים, פה, קיבה. הלגה עוצמת עיניים ומרגישה את הקבס מטפס, נזכרת בחודשים הראשונים עם אברי בבטן ונאנחת שוב.

יוסף משיב פניו אל השולחן אל ניירות המכתבים הפזורים. המכתב האחרון מאמו פרוס והוא שב וקורא וראשו מתמלא במחשבות. נראה שאימא מתכוננת לאיזה עתיד אחר. היא מעמיסה על הנייר מטען שלם של רעיונות ואידיאות שיש להעביר הלאה. "אתה היית הראשון במשפחתנו שקיבל שם יהודי. כשארנסט נולד עדיין לא הכרנו, אביך ואני, בזהותנו היהודית. בהתחלה, כשנולדת, חשבתי על הסיפור התנכי, אבל עכשיו אני מבינה שאתה קראת נכון את המפה וידעת לקחת את המשפחה בדרך הנכונה. אתה בעל השם, בעל החלומות, ירדת מצרימה והגעת לכנען. ממך, כפי שהבטיח אלוהים לאברהם, ייוולדו שמות עבריים כחול על שפת הים".
יוסף מצטער שהלגה לא מבינה. "זה לא מספיק שלילד נקרא אברהם. המסע לכנען יסתיים ברגע שנהיה אנחנו בעלי שמות עבריים".
אבל הלגה מתנערת מאחריות שכזאת. "אברי יסתפק באבא עברי, אני פשוט הלגה כי ככה נולדתי" היא מסכמת ומסתכלת קדימה.

התמונה פסטורלית. דיצה ואברי על החול. ממול הים, כחול ושקט. הלגה סומכת על חברתה, ונכנסת לרגע לבית. דיצה יודעת שאברי לא מסוגל להרחיק קילומטר של חול עד למים, אבל שמירה על הפעוט חשובה תמיד ומי יודע, היו דברים מעולם. היא מגרשת את השדים ומסתכלת בידיים הקטנות המפשפשות בחול החם. מאחוריהם על האספלט החדש מניחה הלגה כסא קטן, מתיישבת ומקלפת תפודים. כשהתחילו הפועלים לשפוך אספלט על החול שגבל בבניין הלבן שבו שכרו דירה, נבהלה. בכוונה בחרה בקצה אלנבי. הקרבה של הבניין לחול הייתה מוצלחת, כל החוף הזה התאים לה כחצר-משחקים. אבל רגע אחרי שהעזה להתלונן בפני יוסף על הפיתוח המואץ הכירה בטעותה. אחר-כך התעודדה, במילא האוטומובילים בעיר מועטים ואין סיכוי שיעברו מכאן וככה יותר נוח, אמרה, הוציאה והעמידה כסא על האספלט החדש ליד קערות ודלי מלא מים, כדי שלא תצטרך להצטמצם ולהסתפק בכיור המרכזי שבבניין.

את הדירה בחרה יחד עם יוסף בגלל החלון. חלון גדול שפונה מערבה לים. יוסף הניח מתחתיו שולחן עבודה שמצא במשרד של הדואר ועליו שם את המנורה מבית אבא ואת מכונת ההדפסה שקנה אצל ברדיצבסקי בחנות. פעם בחודשיים לערך, הוא הולך ומחליף סרט הדפסה. בשבת ובלילות יש זמן שהוא מנצל לכתיבת מאמרים. מאד היה רוצה להשתפר בעברית כך שיוכל לפרסם דעה אחרת במוסף של דבר. יוסף יושב ומסתכל החוצה, אבל בעצם לא רואה לא ים ולא את משפחתו הקטנה. הוא הוזה בסודו הקטן, טור אישי במוסף הכלכלי של יום ד'. אפילו שֶם כבר מצא, אבל טרם הגיע העת לגלות. אפילו הלגה לא יודעת.

הלגה מרימה עיניים מהתפוד המקולף. אברי בוכה ודיצה אוספת אותו בזרועותיה ומלמלת בשקט "די, די אברמל'ה קטן". מזל שיש את דיצה. דיצה הבודדה מצאה משפחה. שתיהן, היא יודעת, מצילות זו את זו. הלגה חושבת שלאברי ולמי שייוולד אחריו יהיו תמיד הורים עסוקים וטוב שיש דיצה שבשבילה כל החול הזה, כל הים הגדול וכבישי האספלט החדשים מתגמדים על יד הפעוט, כי הוא העולם ומלואו. זה לא שיוסף לא שמח להיות אבא, היא מהרהרת, אבל אבא פעם נוספת זה עלול להיות יותר מדי, היא מסכמת לעצמה ודוחה את הגילוי.

יוסף מסיים לקרוא. פעם בכמה זמן הוא פותח את צרור המכתבים וקורא שוב. היה לאמו הכישרון לדעת מה לכתוב ומה לשלוח. מעבר לדיווחי השעה היא שיבצה במכתביה זיכרונות על גבי זיכרונות, כאילו ידעה שלא יישאר מי שיוכל לספר סיפורי ילדות ושכדאי להעלותם על הכתב ולשלוח. ובעוד אביו עסוק בריפוי חולים ובניסיון ריפוי של המולדת המתלהמת בשנאת יהודים, אספה אמו חפצים וסיפורים, ציידה את ארנסט אחיו בכרטיס ובארגזי משלוח והעבירה לפלשתינה אט אט את הרכוש המשפחתי.
הלגה דווקא הייתה מופתעת. "חשבתי שאתה מעדיף דירה עברית" מלמלה והניחה כריות רקומות על הספה הכבדה שתופסת כמעט מחצית מחדר האוכל-אורחים-עבודה-וספריה, ומשאירה רק מעבר צר בינה לבין ארון הספרים עם המדפים הסגורים בחלונות זכוכית. בפינה הקרובה לכניסה עומד שולחן האוכל המתקפל. צדו האחד פתוח ומספיק בשביל שלוש נפשות, וצדו השני נשען על הקיר. כשהניחו אותו כאן, ציין יוסף שהשולחן מיועד למשפחה גדולה ולאורחים, אבל הבית לא, ושבסוף יעברו לדירה אחרת. "מי יודע הלגה, אולי נצליח גם לקנות חלקת אדמה במושבה, לבנות בה בית ולנטוע פרדס". הלגה חייכה ואמרה: "לחלום הזה אנחנו שותפים. כשאבא ישנה דעתו ויחליט שאנחנו השקעה בטוחה יש סיכוי שנצליח להגשים אותו".

צרחות של שחפים. הם מתרחקים מהחוף ומתקרבים אל שורת הבתים. ריח קליפות התפודים. אברי צוהל ומוחא כפיים ודיצה אחריו, מושיטה אצבע וצועקת "הנה ציפור, ציפור מארץ רחוקה באה לספר לאברמל'ה על סבים ודודים ובני-דודים".
הפעם יוסף כל-כך שקוע במכתבים שהוא לא שומע אבל הלגה לא מתאפקת: "דיצהל'ה" היא אומרת, "השחפים נולדו כאן וכאן, בים הזה הם ימותו. אין להם שום סנטימנטים למה שקורה מעבר לים".

מעבר לים. על המכתב הזה בדרך כלל יוסף מדלג, אבל הפעם הוא פותח גם אותו וקורא שוב. "זה יהיה מכתב עצוב בני, אני רוצה לספר לך על בן-דודך". שוב רודולף? נזכר יוסף בבן-דודו, דווקא בו לא היה רוצה להיזכר. רודולף היה מגיע לביקור פעם בחודש לערך, גבוה וחזק עם קול גדול. אפילו ארנסט העריץ אותו, בטח בגלל המשחקים. המשחקים עם רודולף כללו רובים ואקדחים וקשת עם חצים, תלוי באויב: אינדיאנים, שודדי-ים או שודדי קברים. מאד לא היה רוצה להיזכר במשחקים. סביר להניח שארנסט הסכים ליוסף להצטרף בגלל שצריך היה גיבוי לאויבים, וכך, תמיד הוא היה זה שנתפס, נקשר, הועלה על המוקד. אבל תמיד, תמיד מי שכפת אותו היה רודולוף. והוא לא ריחם. היה שולף מכיסיו חבלים ואולר. ואם נראה לו שהחבל לא יספיק היה דורש מיוסף לחלוץ נעלים ולהסיר את בגדיו. וכך, כשיוסף עמד רועד בתחתונים הוא היה מתחיל לכפות. ואם החבל והבגדים לא הספיקו, היה מוריד גם את בגדיו. יוסף מנסה לא להיזכר בפעם האחרונה אבל לא מצליח. איך הוא לא הצליח לשמור את הבכי בפנים והיללות זינקו החוצה. אימו רצה במדרגות ודחפה את הדלת עם הכורסא והכיסאות ששמרו עליה סגורה מבפנים. כשנכנסה פרצה בצעקות. הקול שלה מהדהד באוזניו עד היום. ומאז רודולוף לא בא יותר לבקר. ארנסט האשים אותו. היה מזעיף פנים ולועג: 'תינוק. רק משחקי בנות אתה יודע לשחק'.
יוסף יודע את המשך המכתב ולא רוצה לקרוא. הוא מסתכל החוצה על הים ואחר-כך על הלגה. מה היא יודעת? ועוד מחשבה: ומה אם לרוע יש שורשים וענפים? האם במעבר לארץ חדשה אתה נפרד גם מהצופן הגנטי? ואם היה מתברר שגם הזדון והעיוות הם גנים, ממש כמו העיניים הכחולות, האם עדיף היה לוותר על הולדת ילדים? יוסף נזכר בגמגום. רודולוף נעלם מחייהם אבל השאיר מסע של מילים תקועות. מילים שבורות שנמלטות כמו צרורות חצים ברעש כדורי אקדחים, דוקרות כמו פגיונות של מבטים מתחמקים. ארנסט היה מסובב את העיניים וקופץ שפתיו, שומר שהצחוק לא יברח. אבא מישש את הגרון ולא ידע מה לעשות. איזו דרך לגלות שאבא רופא איננו כל יכול. אבל אימא לא ויתרה. פעם בשבוע לקחה אותו לטיול שתחילתו בגן השעשועים, ואחרי ביקור אצל גברת קול כפי שנהגו לקרוא לה, סיום בבית הגלידה במרכז העיר.
המילים במכתב מגומגמות. קשה לאמו לכתוב על רודולף לא פחות משקשה לו לקרוא. זעם פתאומי כמו משב אוויר מלוח במיוחד. המילים מרגיזות ומחניקות והנייר נרמס ומתכדרר בתוך האגרופים. יוסף מתרומם מהכסא, טורק את החלון ורוצה לנוע אבל החדר צר ותפוס כולו אז הוא נעמד מול הספה בקיפוץ שיניים והרגליים כמו זזות מעצמן בעווית לא רצונית, תוקעות בעיטות ברגלי השולחן והספה ושוב השולחן עד אשר נהמות חנוקות פורצות משפתיים הדוקות ליללת כאב. הנעליים מתקשות להגן על הציפורניים המתרסקות ומדממות. בעיניים עצומות מגשש יוסף, אוסף את הכדור המקומט וחוזר אל הכסא. מגהץ את הנייר ובלי להסתכל פנימה, מקפל יחד עם שאר המכתבים ומקבץ לחבילה קשורה בסרט מתיחה. צריך לשמור על הרצף, וגם זה חלק מהמשפחה. רודולף המשיך לשחק במלחמה ובטח בצבא הגרמני יש מי שיחליף אותו ואת ארנסט במשחקיו הסדיסטים. הלוואי ואמא הייתה מוותרת על הפרק הזה בסיפורי המשפחה, מהרהר יוסף ויודע שאין סיכוי כזה, כי אמו לא תטאטא אף תג וסיג, הכל יתועד ויישלח לארץ החדשה.

ארץ חדשה. יוסף פותח חלון ומציץ החוצה. רואה את הלגה אוחזת בקצוות סינורה, אוספת את הקליפות ומכניסה לקערת מים שמונחת על האספלט לצד הקערה עם התפודים המקולפים. היא מנערת את הסינור ולא מוותרת על אף קליפה. את הקליפות המקולפות והמושרות היא תבשל במים, תסנן, תערבב עם קצת קמח ואבקת חלב ואבקת ביצה ולבסוף תאפה בסיר פלא לפשטידה עגולה. טוב שיש את הלגה, שמלאכת היום היא הגזע והשורשים של קיומה. הלגה היא אישה של כאן ועכשיו. את העבר הניחה מאחור, והעתיד תמיד פרי ההווה ולכן יש מה לעשות ברגע זה, חבל לבזבז את הזמן. לחלוחית צוננת באצבעות הרגליים הופכת לפעימות כואבות. יוסף מתרומם מכיסאו ומדדה לעבר ברז המים שבמקלחת. הוא חולץ נעלים, מקלף באיטיות את הגרביים הספוגות. הציפורניים שהיו ארוכות ומפותלות תפוסות עכשיו בסיבי החוטים. הוא שוטף אצבעות אדומות ומתיר את הגרביים מתחת לזרם המים, אחר-כך סופג עוד קצת דם בגרביים הקרועות, זורק אותן ומדדה החוצה כדי להניח את הנעלים לייבוש.
והלגה, שמחשבותיה בעת קילוף התפודים נודדות לעתיד, תוהה איך תספיק הדירה למשפחתה המתרחבת, וששבעה חודשים זה לא די זמן בשביל למצוא דירה חדשה ואולי חיים חדשים ועבודה, ועל כן יש להתחיל כבר עכשיו בהכנות. היא אוספת את הקערות, מסתכלת לרגע על דיצה ואברי שמתרחקים לעבר הים ונכנסת פנימה כדי לבשל ולספר ליוסף את מה ששמרה עד כה בסוד.