שמנא וסלתא 10.8.10

"השפים הפכו להיות הכוהנים החדשים שלנו והמסעדות הפכו למקדשים. במקביל לעיסוק האובססיבי באוכל נוצר גם עיסוק כפייתי בהרזיה ובתרבות הגוף. מצד אחד לא מפסיקים לדוש בתרבות האוכל והמסעדות ומצד שני מצפים מכולנו להיות רזות וחטובות"...
מילים אלו נכתבו במודעה שפורסמה בעיתון המקומי של הרצליה ורמת השרון. למעשה מהות המודעה היא: הזמנה למחול, ומיועדת לנשים רחבות גוף או בקיצור: שמנות. את המודעה הנ"ל כתבה הכוריאוגרפית דורית שמרון, בעצמה אישה גדולה ומלאה, אשר החליטה להקים קבוצת מחול המורכבת מנשים שמנות בלבד. שם הקבוצה: "שמנא וסלתא".

דורית שמרון היא חברה ותיקה שלי. בעבר שתפנו פעולה ביצירת סרט הנקרא:"מעבר לקשת", על להקת התנועתרון, להקה של ילדות ונערות "שמנת" מרמת השרון, שדורית הייתה הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית שלה. דורית בנתה את להקת התנועתרון כמו משפחה. התיכוניסטיות היו מביאות את האחיות שלהן שלמדו בבי"ס היסודי. בנסיעות לחו"ל הן טיפלו זו בזו. מעולם לא עשתה אודישנים, החיים היו האודישנים. היא לימדה את הבנות תחומים נוספים חוץ מהמחול: שירה, טקסטים, צילום. כל אחת יכולה הייתה להתבטא בתחום שהייתה טובה בו. מהר מאד הגיעה להקת התנועתרון לפסטיבל ישראל והופיעה בו מספר פעמים. לפני עשור נסגר התנועתרון. היה זה אירוע מכונן ומעצב שהפך את עולמה של דורית, היא נכנסה לתקופה קשה של אבל שנמשך כמה שנים, אבל כשיצאה ממנו נכנסה לשצף קצף של עשייה חדשה ובוגרת.

הרעיון להקים להקה של נשים כבדות משקל קודח במוחה של דורית שמרון כבר זמן רב: בבסיסו של הרעיון: יצירת מופע שבו ניתן מקום לביטוי יצירתי אומנותי של נשים שמנות, מתוך קבלה עצמית מלאה, הן יציגו את עצמן כפי שהן וישמיעו את קולן ברמה.

"הבנות מתחלפות ואני נשארת ילדה!" כך אמרה לי דורית בעת צילומי הסרט "מעבר לקשת". הסרט צולם לפני 15 שנה, וכידוע המציאות האכזרית טופחת על פנינו ועל אשליותינו במלוא עוזה. אין אנו נשארים יפים ורזים לאורך זמן. השנים דורשות את ליטרת הבשר שלהן, כל פעם קצת יותר. אבל עם ההתפכחות המרה אפשר אולי להתנחם ביצירה עליה, על ההתפכחות.
דורית בת 63 כבר. הילדה, הנערה, העלמה היפה גדלה והפכה לאישה גדולה. אפשר שיהיה משהו מגרה ומתגרה בהתבגרות? ואכן במוחה הצמא תדיר ליצירה עלה הרעיון החדש והבוגר הזה.
הדימוי הבימתי המרכזי במופע, שייקרא: "פיגורה", הוא שולחן ערוך, שולחן סדר הפסח, שולחן הסעודה האחרונה, עליו וסביבו מתרחש הכל. השולחן ישמש, בערבוביה, מקום לשפע המאכלים, כלים וכוסות יין.
בבסיס הרעיון למופע: הסעודה האחרונה של ישו. הסעודה האחרונה היא אירוע בחייו של ישו המתואר בספרי הבשורה של הברית החדשה. זהו אירוע מכונן בנצרות ששימש השראה לטקסים נוצריים, לאגדות עממיות וליצירות אמנות. "הסעודה האחרונה" נקראת כך, כיוון שעל-פי הברית החדשה, זוהי הפעם האחרונה שבה סעד ישו עם תלמידיו לפני שנשפט בפני הסנהדרין ונצלב בידי הרומאים. על-פי המסופר, הסעודה התקיימה בערב חג הפסח, ונכחו בה ישו ושנים-עשר תלמידיו.

המפגש הראשון של קבוצת שמנא וסלתא נערך לפני כשלושה חודשים. סימן שאלה גדול היווה מספר הנשים שתתאמצנה לצאת מהבית, לבוא ולהשתתף במפגש. אך למרבה הפלא והתדהמה הגיעו 12 נשים בדיוק. האם רק מקריות גרידא או מסר ותמיכה משמיים לקבוצה?
המשתתפות בשמנא וסלתא, מעבר לגודלן ומשקלן ובעיות תנועתיות הנלוות לכך, הן נשים בוגרות בגילאי ארבעים, חמישים ואף שישים, רובן ללא רקע בימתי או אומנותי קודם. הן מגיעות מדיי שבוע לאימוני הלהקה החדשה משכונותיה של מורשה, הרצליה, רמת השרון וגוש דן, נשים ללא רקע חברתי כלכלי משותף. למרות המורכבות הפיזית נפשית, הן לקחו על עצמן להיות שותפות לתהליך יצירה ממושך שסופו מופע בפני קהל, מופע שמשלב בתוכו תנועה, טקסט, שירה, ואביזרים רבים. השליחות תרקודנה בפני הקהל, יערכו תצוגות אופנה והשולחן עצמו ישמש גם כתנור אפיה.
על הבמה באולם החזרות הוצב שולחן גדול וכבד ו-12 כסאות לידו. ליד השולחן ועליו תסעדנה תרקודנה ותשוחחנה המשתתפות, השליחות, בנושאים הקשורים למשקל יתר, דיאטה, דמוי גוף, נשיות וכיו"ב. במופע תוצגנה לראווה דיאטות מסוגים שונים. דיאטה שאף פעם לא גומרים איתה. ריבוי הדיאטות, כפטריות אחרי הגשם, רק מוכיח את כישלונן. במופע יינתן ביטוי והתייחסות לקונפליקט שבין הפיכת המסעדה לבית המקדש המודרני החדש של ימינו, לבין הצגה של השפע בסוגי דיאטה ורזון, הדוגמניות דקות הגו, עולם הצעירים והלבוש המינימלי, ובקיצור: כיצד מאכילים אותנו "לוקשן" ואנו בולעים לתאבון.

באחת החזרות למופע נשאה אחת המשתתפות וידוי נוגע ללב בפני חברותיה לקבוצה: "במשך רוב חיי כשמנה, תמיד הרגשתי אאוטסיידרית, אף פעם לא הרגשתי שווה בין שווים. בכל פעם שהתחלתי בדיאטה מהירה החלו לנשוב בי רוחות חיוביות, התעוררתי לחיים, כמה ימים של אופוריה ושוב נפלתי ונכשלתי, וכך חוזר חלילה. הרצון העז הזה להיות שווה בין שווים היה גדול, שיסתכלו עליי באמת ולא על השומנים שלי שאי אפשר להסתירם. החברה שלנו היא חברה קשה ואפילו סגורה בפני אנשים לא רגילים, נכים, מוגבלים, נמוכים, הומואים/לסביות, עיוורים, חירשים, אילמים, וכמובן גם שמנים. לחברה קשה לקבל את הלא מושלמים מבלי לבדוק באמת מה יש לכל אחד מהנ"ל לתרום או מה כל אחד חושב או אומר. לאותם אנשים 'לא רגילים' דיאטה מהירה לא תעזור, מבחינה פיזית, לרובם אין את היכולת לחזור ולהיות כשהיו, אצלם הקושי הוא גדול בלהתמודד בחברה מתייגת כמו שלנו. להמשיך כל יום להתמודד מול החברה שמצביעה עלייך בזלזול או רחמים, בזה לך, מתעלמת ממך, דוחה אותך ולא מבינה שכל אחד ואחד אדם כמוהם בדיוק שהטבע או החיים לא הטיבו עימו..."
היופי הוא הרי בעיני המתבונן, מן המפורסמות היא שיש לו גם הקשר תרבותי. תקוותי בסרט שאעשה לעורר אצלי וגם אצל הצופה, חיפוש אחר אסתטיקה במקומות שבהן היא סמויה או בלתי מודעת, לאפשר שינוי הרגלים אסתטיים מקובלים, להיות מסוגל לקבל יופי במספר רחב של טעמים.

קישור לסרטון: