"את לא נראית" -נשים כותבות 9.8.10

בדוגרינט אנחנו שואפים לתת במה לקולות ולנושאים שלא נשמעים מספיק ואינם מועלים מספיק על סדר היום של השיח הציבורי. איך מגיעים לקולות הלא נשמעים? בשל אילמותם צריך לעבוד קשה יותר על-מנת למוצאם (במיוחד כשהמחפש, או המחפשת במקרה דנן, אינה שייכת לקבוצות, שאותן קולות אלה מייצגים).
בחוויה שלי, היה עלי להעמיק ולחפור, לעתים גם לקחת פנס ולהאיר לפינות חשוכות. אני מחפשת את הקולות הללו בנרות ובכלי חפירה, והבעייה היא שכשאני מחפשת לבד, לרוב אני לא מוצאת, לא בגלל שהם אינם קיימים, אלא משום שלא תמיד יש לי את האמצעי למצוא אותם.

אז איך בכל אופן מוצאים? מחפשים מגשרים ומתווכים, קוראים בקול רם ומצהירים על הרצון למצוא קולות אלו ולא מוותרים. המגשרים והמתווכים, עד כה, היו אנשי טיפול או חברי העמותות, שראו את המקום החשוב במתן במה לקולות אלו ואולי גם את היכולת התראפויטית של הכתיבה.

האם זה מקרי שכל הטורים המוזכרים כאן הם טורים שגיבוריהן נשים? מה זה אומר על החלשים יותר בחברה, האם רובם באמת בקרב הנשים? או שמא, לנשים קל יותר לכתוב כתיבה אישית וחושפנית? ואולי מכיוון שהמטפלים/ות –חברותי מהעמותות, הן בעיקר נשים – ולכן אפילו ללא כוונה הן ואני בחרנו בנשים, כי הרי הן משלנו, ויכול להיות שזה או/ וגם וגם.

ראודה, אישה ערבייה שמתגוררת במעון לנשים מוכות, הגיעה אלי דרך אתר אחר, שהזמין אנשים לכתוב. היא מתעקשת לכתוב בעברית, למרות שזו אינה שפת האם שלה. "במעון אין לי מקלדת עם אותיות בערבית", היא אומרת. היא רואה בכתיבה כלי לפורקן ומביאה עימה ראיה מורכבת של עולמן של נשים נפגעות אלימות. את ראודה פגשתי לאחרונה ולא הופתעתי, היא נראית כמו שהיא כותבת: אמיצה, חדה, ברורה. בעצם איך אני יודעת איך נראית אישה אמיצה, חדה וברורה, במיוחד אם היא מגיעה ממקומות שונים לחלוטין מאלה שאני מגיעה מהם?

לאורנה רוני, ממסדה, שהיא היחידה שמתפרסמת בשם מלא ובפנים גלויות, הגעתי דרך מנהלת אחת העמותות לאנשים עם מוגבלויות. שאלתי את המנהלת: מהו קושי, שהוא יחודי לגליל, כשמדובר באנשים עם מגבלויות פיזיות היא אמרה לי: "כסא גינקולוגי". הסתכלתי עליה בעיניים שואלות: למה את מתכוונת? (זוכרים שאמרתי שלא תמיד יש לי את היכולת לראות ולשמוע את הקולות?)
ואז היא הזכירה לי את ביקורי האחרון אצל הגינקולוג, בו הייתי צריכה לפשוט את מכנסיי ולעלות על הכסא. "נשים עם מגבלות פיזיות צריכות כסא גינקולוגי נגיש, ובגליל יש מעט כאלה, בהשוואה לאזור המרכז."
כשביקשתי ממנה שם של מישהו, או מישהי, שתעלה את הקולות האלה למודעות, היא שלחה אותי ישירות לאורנה. עד היום טרם פגשתי את אורנה, אבל הטור שהיא כותבת מקרב אותי מאוד אליה.
התלבטתי יחד עם אורנה, האם צריך לתת בטורה נראות לנכות, גם בגרפיקה המעטרת את הטור וגם בכל אחד מהטורים הנכתבים. במקרה הנ"ל – על מי צריך לשים את דגש, על הקורא/ת או על הכותב/ת?
ואורנה כתבה לי :"לי אין כל דילמה בנושא – הטור שאני כותבת שם את הדגש עלי; מלבד זה שאני כותבת כי אני אוהבת לכתוב ועושה את זה טוב, ומכך שהעובדה שאני כותבת טור באינטרנט עושה מסז' נחמד לאגו, אני נותנת לאנשים הקוראים אותו אפשרות להציץ אל עולמה של אדם, של אישה, שהיא גם נכה וגם אמא ורעייה וקיבוצניקית ואמנית. בכתיבה שלי אני מייצגת קבוצה מסויימת של נשים באוכלוסייה, שלא רק שהסביבה לא שומעת אותן, היא גם לא ממש רוצה להקשיב להן. כאשר קוראים את הטור שלי, שומעים אותי, מקשיבים לי, ודרכי יכולים להקשיב גם לנשים אחרות. "
ומתי אני אפגוש את אורנה? היא גרה רחוק, היא פחות קלת תנועה ממני, חם בעמק הירדן... צריך כנראה לעשות מאמץ יותר גדול על מנת לפוגשה, קל לוותר או לדחות. איך-שהוא נראה לי, שהחווייה הזו של ויתור עליהן, מוכרת לנשים אלה יותר מאשר לי.

הטור החדש שעלה בימים האחרונים הוא של אורית. אורית מופיעה ללא שם משפחה וללא תמונה, אבל עם פרטים ביוגרפיים שמרמזים מי כותבת לנו. לאורית הגעתי דרך אחת ממלוויה ומתומכיה שחשב/ה שכתיבה יכולה להיות טובה גם ככלי לביעור הסטיגמות של הקוראים לגבי מחלות נפש וגם כמקום להתבוננות עצמית מקדמת של הכותבת. פגשתי אותה לפני שהחלה לכתוב ואמרתי לה: "את בטח שומעת את זה הרבה – את לא נראית..."

וזו בעצם החווייה שלי מול בעלות הטורים החדשות – הן לא נראות, תרתי-משמע...