תצא בחוץ!! 28.7.10

"אם אתה מקבל עשר משפחות שהאימא לא יהודייה, אז יש להן 30 ילדים, ומחר הבן שלך מתאהב בחתיכה של השכנה, זו בעיה קשה..." כך אומר יהודי יקר מהישוב נוקדים, ("הארץ", 18.7), בו מתגורר גם שר החוץ שלנו אביגדור ליברמן. הדברים נאמרו במסגרת כתבה אודות החלטת מזכירות היישוב למנוע קליטת משפחות של עולים ותיקים מרוסיה, בהן חלק מבני המשפחה אינם יהודים.

ימים מספר לאחר הכתבה ב"הארץ" ראיתי גם כתבה מעניינת בערוץ 1 שעסקה בעימותים קשים המתרחשים בדרום הר חברון, שם צמחה חווה חקלאית בשם "חוות מגן דויד" אותה הקים מתיישב בודד ואשתו, לא רחוק מהיישובים סוסיא ומצפה יאיר, שתושביהם אינם מסוגלים לסבול את נוכחותו של היהודי (הכשר) לצדם ומתנכלים לו.

אני חייב להודות (ואינני גאה בכך במיוחד) שסיפורים מסוג זה גורמים לי לתחושת סיפוק מסוימת. יש בי יותר משמץ של שמחה לאיד, בצירוף תקווה שעוד ועוד סיפורים דומים יעלו וייצאו לחלל העולם עד שתישמע לפתע שאגה נוראית מפיו של איזשהו מבוגר אחראי שיזעק בקול גדול: "מה הולך פה לכל הרוחות?!" קחו את הפרשות שכיכבו בתקשורת בחודשים האחרונים, כמו הילדות הספרדיות והאשכנזיות בעימנואל, את תהליך החקיקה המתמשך של הצעת "חוק ועדות קבלה ביישובים הקהילתיים" אותו מקדם בעוז חבר כנסת מסיעתו של ליברמן, את הזדעקותו של זה האחרון על מה שקורה ביישובו נוקדים בעניין ספק יהודים.

קחו את הטיפול המתמשך והמסור של משרד הפנים באתגר של גירוש זרים רבים ככל שניתן מהמדינה, את "הוראת השעה" בעניין חוק האזרחות המונעת נישואין ומגורים של פלסטינים עם אזרחים ישראלים, הוראה שתוקפה מוארך שוב ושוב עד שכוחה גדול מכוחו של חוק ועוד כהנה וכהנה תופעות וסיפורים, יוזמות חקיקה והחלטות מקומיות שכולן יחד מציירות תמונה עצובה של חברה הדוהרת במורד תלול וקטלני של התבדלות והסתגרות איש מפני רעהו.

"קסנופוביה" היא המילה היוונית לתיאור שנאת זרים או פחד מזרים (XENOS = זר). זהו יחס עוין של חברה או תרבות מסוימת כלפי קבוצה או תרבות אחרת. אחיותיה הקרובות הן ה"הומופוביה", הגזענות, הלאומנות והבדלנות, והן אוהבות לדור בשכנות קרובה. הן קשורות קשר אמיץ לפוליטיקה ומשגשגות במיוחד בסביבה השונאת ערכים כמו שוויון ערך האדם, דמוקרטיה במובנה המהותי, זכויות מיעוטים ושאר חברי הקבוצות השייכים לכותרת "יפי-נפש" כביטוי של בוז.

יש לקסנופוביה ואחיותיה יתרונות ברורים. הן מסייעות לתחושת ליכוד וזהות, הן מקלות על ניסוח נורמות ומגדירות את תנאי ההסתגלות של חדשים בקבוצה אשר הופכים גאים ומאושרים בחלקם כאשר מתקבלים אל קבוצת ה"אנחנו" וחולקים עמה את החמימות שבשנאת ה"הם".

"אז מה לך מרוצה כל כך?" תשאלו בוודאי, ואשיב: לעתים נדירות נוצרות הזדמנויות משמחות כל כך בהן חש לפתע העולה הותיק מרוסיה, סוג של הזדהות אפשרית עם ילדה חרדית ממוצא ספרדי או מתיישב בהתנחלות שאינו "מיישר קו" עם שכניו במאחז בלתי-חוקי ב"שטחים". בהזדמנויות כאלו יש סיכוי שתחלחל אט-אט ההבנה כי מדובר על סוג של מגיפה, מחלה מדבקת שהתחילה בוירוס קטן וזניח של הגדרת "ציוני" כתנאי לרכישת קרקע ביישוב קהילתי והחלה לפתע נוגסת באחוריהם של ציונים שאינם מספיק יהודים, או יהודים שאינם מספיק מתנחלים ואין איש יודע לאן תמשיך ותתפשט המחלה האיומה הזו.

אסיים בקטע חביב: במופע סיום י"ב של תלמידי ביה"ס "משגב", בין ריקודים מרהיבים וחיקויי מורים, העלו התלמידים מערכון בו מדברות נשות היישובים במשגב על "הערבי שלהן" – הגנן הנפלא והמנקה הנהדרת המפליאה גם לכבוש זיתים, המכונאי בסכנין וכך הלאה. חיבתן והערכתן לאנשים הנפלאים הגרים לידינו שופעת עד שלפתע מגיע זוג צעיר המעונין להתקבל ליישוב והזוג משכיל וסימפטי, אך... ערבי לחלוטין. עד כאן! מזדעקות הנשים החביבות ומציירות את "הקווים האדומים" שלהן. ערבים ביישוב? לידינו? זה לא...

בדיחה חבוטה מספרת על יהודי שניצל מספינה טובעת ושהה שנים לבדו על אי בודד. כאשר הגיעו לחלצו נדהמו האנשים לראות כי על האי בנה היהודי שני בתי-כנסת. "באחד אני מתפלל", הסביר להם, "ובשני לא תדרוך כף רגלי בשום אופן!".
וכך אנחנו מתקדמים בזמן האחרון אל האופק הנכסף: אי בודד, בו לכל אחד יש בית כנסת אליו לא ייכנס ומישהו שלא יורשה לעולם להיכנס לבית הכנסת שלו.