חינוך וחופש 10.3.10

האם תפקידו של בית הספר הוא להכין את הילד לשרוד בעולם ולכבוש מקום בחברה, או לתת לילד ידע נרחב על החיים ולהכשיר אותו לחשיבה עצמאית ויוצרת? האם יש ניגוד בין השניים? האם יש להתאים את החינוך לצרכיו וכושרו של הילד או שיש להטיל עליו משמעת חמורה שכן הילד לא ילמד דבר מרצונו החופשי?
יסלחו נא לי "האילנות הגדולים" אך לרגע קט אנוח בצילם ואקשט את טורי דהיום בפתגמיהם, שמצאתי, דברי אלוהים חיים:
"החינוך היעיל ביותר הוא לתת לילד לשחק בדברים נפלאים".

אפלטון
"אי אפשר ללמד אדם דבר: ניתן רק לעזור לו לגלות זאת מתוך עצמו".
גלילאו גלילאי

"דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון יכול להפליג סביב העולם".
אלברט איינשטיין.

כשהייתי ילד שנאתי ללכת לבית הספר. חבריי, הילדים, ואני פגשנו שם, בין הכתלים המשמימים של הכיתה אנשים מבוגרים, רציניים וקשוחים שניסו להחדיר למוחם של רעיי וידידיי, ולמוחי שלי, דברי דעת שנראו בעיניהם חשובים עד מאוד. האנשים הללו, רובם ככולם, אמנם הצליחו לטעת פחד בלבנו אך לא הצליחו להתחבב עלינו ואף לשכנע שיש באמתחתם סחורה ראויה לעיון. התנחמנו מעט עם השמע הצלצול, רצים כאחוזי אמוק על מנת להספיק לשחק מעט ברגעי ההפסקה בין השיעורים המייגעים. שעות היום האהובות עלינו ביותר היו שעות אחר הצהרים. קבוצה של כעשרים ילדים וילדות נקבצים יחד ומבלים שעות של קסם במשחקי שכונה: קלאס, מחבואים, תופסת ועוד ועוד.

משבגרתי והתחלתי לאהוב ללמוד (זאת הייתה לגבי דידי הפתעה עצומה לא פחות מהגילוי שיש לי כישורים ויכולת ללמוד, שאינני תלמיד גרוע בהכרח כפי שמורי בית הספר היסודי והתיכון טרחו להבהיר לי בדרכים שונות ומגוונות), העסיקה אותי שאלת "בית הספר" ואף ניסיתי לחקור וללמוד על הסיבות שמביאות את המבוגרים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. לתהות ולנסות להבין מדוע אנוסים הילדים ללמוד נושאים מסוימים דווקא, מדוע כופים עליהם לעבור בחינות ולהתחרות זה בזה למען ציונים טובים יותר.

במרוצת המאה ה-18 העלו הוגים ליברליים שונים את רעיונות החופש דמוקרטיה והגדרה עצמית. העיקרון היסודי של ההגדרה העצמית היה כי על החופש ליטול את מקומה של הסמכות, כי יש ללמד את הילד ללא שימוש בכוח, על ידי פניה אל סקרנותו ואל צרכיו הספונטניים, ובדרך זאת לעורר בו עניין בעולם הסובב אותו. גישה זאת היא אות לחינוך המתקדם ומהווה צעד קדימה בהתפתחות המין האנושי.

האם בעקבות שינוי זה בתפיסת העולם התחולל שינוי בחברה? במובנים מסוימים התשובה היא חיובית, ואולם בית הספר המסורתי עדיין מבוסס בעיקר על מוטיבציה חיצונית. הוא רוחש אי אמון בסיסי לילד וכופה עליו למידה. המורה הוא שמרן כי הוא נתון במערכת צנטרליסטית. אומרים לו מתי להיכנס לכיתה, מתי לצאת ממנה, מה ללמד, באילו ספרים להשתמש ומתי לבחון וכו'..

האם בית הספר מעודד יצירתיות? לרוב הילדים בכיתה אין מניע פנימי ללמידה אלא ע"י הכרח חיצוני. בית ספר הורס לעיתים קרובות את ההתעניינות הטבעית של ילדים רבים. וכך בחברה המודרנית אנו מוצאים הפרדה גוברת והולכת בין אינטלקט לרגש. החוויות של האיש בן ימינו הן בעיקרן חוויות של מחשבה יותר מאשר תפיסה בלתי אמצעית של הלב, או של העין, או של האוזן. למעשה יש הטוענים כי ההפרדה הזאת בין האינטלקט לרגש הפכה את האדם המודרני שיהיה שרוי במצב בו הוא נעשה כמעט בלתי מסוגל לחוויה כלשהי פרט לזאת שבמחשבה. בסופו של דבר המשבר בבית הספר משקף משבר בחברה כולה.

אולי יש לדבר על שני סוגים של חינוך: חינוך אחד הוא החינוך המנרמל המסגל, חינוך שמנסה להביא את הילד אל לתוך תבניות תרבותו, וחינוך אחר הוא החינוך המשחרר, שמבקש לעשות את המעשה ההפוך. סוג החינוך הראשון מנסה לתרבת את הפרט ומנסה להתאימו לצרכי החברה- כחלק מהמנגנון שלה, בעוד שסוג החינוך האחר מבקש לגבש את הייחודיות של האדם התורם ומועיל לעצמו ולקהילה. לי נראה שהעיקרון המנחה שצריך להיות כנר לרגלי כל מחנך, הורה ובעצם כל אדם באשר הוא שלמידה נכונה נובעת אך ורק מתוך העניין והסקרנות הטבעית של הילד ולא מתוך כפייה או רצונו של המבוגר להנחיל ערכים כאלו ואחרים. הדבר נכון גם כשמדובר בהתנהלות בחיים הבוגרים, לדוגמא כשאני מתעניין בנושא מסוים מן הסתם אני מנסה לבטא את סקרנותי דרך המימד הקולנועי.

כך קרה שההיסטוריה האישית שלי, העניין שנבע ממנה והסקרנות הובילה אותי למפגש עם פרופסור משה כספי. כספי היה ממייסדי הבית ספר הניסויי בירושלים שהיה ככל הנראה בית הספר הראשון בארץ שהציג אלטרנטיבה חינוכית חילונית לבתי הספר הממלכתיים בארץ. הפגישה אתו הדליקה בי את הלהבה ובהמלצתו התחלתי ללמוד לאורך תקופה של שנה במחלקה לחינוך באוניברסיטה העברית, זאת במסגרת של תוכנית מיוחדת למורים ומחנכים שפרופסור כספי לימד בה וקרא לה: "התבנות".
כספי ואני דיברנו על האפשרות ליצור סרט שינסה להביא תמונת עולם אחרת אשר תנסה להניע את גלגלי השינוי במערכת החינוך בארץ. ניסיתי לעניין גם את הטלוויזיה הישראלית (באותה תקופה היא היוותה את גוף השידור היחיד בארץ) אך בסופו של דבר כשלתי וחלום הסרט על חינוך וחופש נדחה...

ניצוצות ראשונים לבשורת המהפכה בחינוך הילדים החלה בשנות ה 60 וה-70 של המאה העשרים. בעקבות תנועת ההיפים התחילה תנועה של פתיחות בחינוך, מלבד בית הספר הניסויי בירושלים למדו בביה"ס הפתוח בחיפה ילדים של אנשי הצוות החינוכי, בעיקר משפחות ממוצא אנגלו-סקסי. אחר כך נפתח ביה"ס הפתוח בחדרה ובית הספר הדמוקרטי. במקביל התחילו גם בתי הספר האנתרופוסופיים במספר מקומות בארץ. בעצם אחד השיקולים המשמעותיים ביותר שלנו לגור באזור זה של הארץ היה חינוך ילדינו. ובאמת ילדיי שלי לומדים כיום בבית הספר האנתרופוסופי בקרית טבעון ובהרדוף.

במשרד החינוך ראו בדאגה את התפתחותם של בתי ספר כאלו מסיבות מגוונות. למשל חוסר היכולת לשלוט בנעשה בבתי הספר הללו, שלא תמיד מחנכים לערכים "הנכונים", ערכי הציונות למשל. טענה אחרת היא שבתי הספר האלה יוצרים פערים בין עשירים לעניים.
בהשפעה ובהשראת המחנך והסופר האמריקאי ג'ון הולט אשר נחשב אבי החינוך הביתי Home Schooling התחיל זרם חדש של משפחות בודדות שאינן שולחות את ילדיהן לבית הספר בכלל ומכינה עבורה מערכת לימודים בבית. האפשרות של חינוך הילדים בבית נראה לי מסובך מבחינות רבות, עם זאת עניין אותי לדעת עוד על השיטה. כשינון טובי, חבר וצלם סרטים תיעודיים, פנה אלי וסיפר לי על בית ספר מיוחד בשם "מיתר" אשר משלב עקרונות רבים של החינוך הביתי עם מסגרת בית ספר, חשבתי שזאת הזדמנות מתאימה עבורי לבדוק את האלטרנטיבה החינוכית הזאת. כך הגענו למפגש עם דני לסרי מעין הוד.

דני, מלבד היותו איש שיחה מקסים, הוא מחנך, סופר, הוגה ומהפכן. עמותת הורים מאזור חוף הכרמל בהנהגתו של דני לסרי הקימה את בית הספר "מיתר" בשנת 1995. בית הספר נמצא בתוך קיבוץ בית אורן. בבית הספר לומדים כ-80 ילדים, מכיתה א' עד כיתה ט', המגיעים לכאן מכל האזור. אין כאן חדרי לימוד, שיעורים פורמליים, הפסקות, או כל דבר אחר המזכיר בית ספר. המקום דומה יותר למשפחה גדולה אשר בה חיים הילדים והמבוגרים סביב הדברים המשמעותיים להם כאן ועכשיו. אין יום אחד שדומה למשנהו, ויחד עם זאת פועלת כאן מסגרת ברורה הכוללת חוקים והרגלים המשרתים את הקהילה כולה. ילדים מכל הגילאים מבלים יחדיו בתוך שני מבנים שיש בהם אתרי פעילות שונים כמו חדרי אמנות, נגריה, חדר משחקים, מטבח גדול, ספריה וכדומה.
המקום נראה כמו תוכנן על ידי ילדים כבית המשחקים המושלם. החדרים צבעוניים, מקושטים ומרופדים בכריות, משחקים וספרים בכל מקום, ילדים יושבים בקבוצות ומשחקים. הילדים במיתר גדלים ומשחקים ולא מלמדים אותם כאן דבר, לא לקרוא או לכתוב ולא מקצועות.
"בדרך כלל", אומר דני לסרי, "האמונה לגבי טבעו של הילד מעוותת. למשל שאין לילד סקרנות טבעית. מיתר הוא בית ספר שבבסיסו עומדת ההכרזה שאין צורך בבי"ס. ואולם הלימוד במסגרת המשפחה הוא מצומצם מדי. ילדים צריכים חברת ילדים אחרים ומבוגרים אחרים. אם שואלים ילד ממוצע מה הוא הכי אוהב בבי"ס, הוא עונה על פי רוב : את ההפסקות. ילדים, ברוב המקרים, אינם רוצים ללכת לבי"ס ללמוד, אלא לפגוש את החברים שלהם.
כאן הילדים לומדים לפי הקצב והסקרנות האישית שלהם. קצב טבעי ולמידה טבעית. דני לסרי טוען שליקויי למידה נוצר אצל ילד כשהוא עדיין לא בשל ללמוד לקרוא, שלא התפתח רגשית לשלב הזה, ובבי"ס לוחצים עליו שילמד כבר. למה הדבר דומה? לילד שלא בשל לעמוד ומכריחים אותו לעמוד".

מה שראינו ומה ששמענו מדני לסרי הדליק אצל ינון ואצלי את להבת היצירה והחלטנו שאנו מלווים לאורך של שנה אחת את אחד הפרוייקטים החינוכיים של דני לסרי. בפעם הבאה אמשיך ואספר על הדרך שעשינו ואת אשר נגלה לעינינו.

קישור לקטע מהסרט: דיאלוגים על חינוך וחופש