הכפר זתוניא כמשל

لقراءة المقال باللغة العربية

נחוץ אומץ רב כדי לתאר את הכפר הערבי כפי שעושה זאת עודה בשאראת ברומן 'חוצות זתוניא'.
הכפר זתוניא הוא כפר בדיוני, אבל סממניו אינם בדיוניים, והם מתוארים במבט מפוכח, ללא כחל סרק, של מי שמכיר מבפנים ומקרוב את המציאות הזאת.
בשארת, פעיל פוליטי ששימש בעבר מזכ"ל תנועת חדש וכיום כותב בעיתון "אל-איתיחאד", הוא יליד 1958, בן למשפחה עקורה מהכפר מעלול אשר נהרס ב-1948, תושב הכפר יפיע. זהו הרומן הראשון שלו. ברומן הזה באים לידי ביטוי בקיאותו בפוליטיקה, בעיתונות ובסוגיות שונות בחיי הכפר.
בכפר זתוניא עומדות להיערך בחירות מקומיות ויש לבחור מועמד שישמש אלטרנטיבה ראויה לראש המועצה המכהן, מטעם החמולה המתחרה כמובן.
נציג משפחת אל-מוסלי פונה אל אחד מבניה, מורה בבית הספר בכפר, שאינו מתבלט במיוחד, בהצעה לרוץ בבחירות. שרשרת אירועים, חלקם פרי הנחות מוטעות או מזימות מכוונות, מובילה את המורה, ח'אלד אל-מוסלי, להחלטה לרוץ.
השאיפה המוצהרת היא לקיים בחירות דמוקרטיות, אלא שהדרך הדמוקרטית זרה לחלק מהנפשות הפועלות:
"אמר חוסאם ותהה בעצב: 'למה קשה לנו לקבל את הכרעת הרוב?' אחרי הרהור קצר השיב לעצמו: 'כנראה מורשת המדבר והאינדיבידואליזם מול הטבע הם שמקשים עלינו לעבוד בשיתוף פעולה שיש לו חוקים ודינאמיקה משלו'" (83).
אופן ניהול הקמפיין ואופן שכנוע הבוחרים מזכירים לנו חזור והזכר את המקום שבו תקוע הכפר, בין מסורת וקידמה.
אבל גם המסורתיים וגם המתקדמים, גם אנשי ה"ברוגז" וגם הולכי הרכיל, גם מחשבני החשבונות וגם נוקמי הנקם, מתעקשים לשאול האם "אל-אוסתאד'" (המורה) ניחן ב"אל-זעמה" (מנהיגות), ואולי זה בכלל לא משנה אם רק ימנה את המקורבים הנכונים לתפקידי מפתח אם וכאשר ייבחר.
המספר ברומן הוא מספר יודע-כל ונקודת התצפית שלו נעה בתזזיתיות מתוככי נפשן של הדמויות, גבריות או נשיות, מרכזיות או שוליות, אל ריחוק אירוני שרואה את התמונה המלאה, כלומר את הכפר כולו על כל פגמיו ותחלואיו, ולעיתים אף מנסה להישיר מבטו אל העתיד, ובצר לו- אינו רואה שם שינוי ממשי.

השפה שבה הוא נוקט היא שפה ישירה ועניינית, מזכירה לעיתים דיווח עיתונאי – כובעו האחר של בשאראת – יותר מאשר כתיבה ספרותית, שפה שאינה מתיפייפת, כמעט שפה רזה. הסיפור משובץ בביטויי מטא-לשון או מטא-שיח רבים שמשמשים מצד אחד למתיחת ביקורת על מחוות לשוניות חלולות הנקוטות בחברה הערבית:
"היא משתמשת בכל הזדמנות במילות נימוסין ובמליצות ריקות כמו 'הארתם את הבית', 'אתם אלה שמחוכמתם לומדים' וכולי" (68),
ומאידך – באמצעות שימוש באמרות-שפר עממיות בערבית (בתעתיק עברי, עם תרגום לעברית בתחתית העמוד) ביטויים אלה תורמים להשמעת קולה של הערבית השורשית, המקורית, והדגשת כוחה בהבעה מדויקת וממוקדת של כוונת הדובר:
"'הוא רוצה להיות ראש המועצה. מִן קַאע אל-קוּפֶה לדיהניהא!' (מתחתית הסל – לידיות, כלומר לצמרת) (53).

עיצוב הדמויות הנשיות ברומן הוא סוגיה מרתקת בפני עצמה; יחסו של בשאראת לדמויות הנשיות בספר הוא זהיר ומכבד. גלריית הנשים ברומן מונה נשים מקצוות שונים של החברה, החל מאשת המועמד לראשות העיר, היאם/אום-מאג'ד שבשעת לחץ נוטלת הפוגה מבעלה וממסע הבחירות שלו, דרך אמל הרווקה השאפתנית שאינה מהססת ליזום ולפעול ביחסיה עם בן-זוגה, חסנאא שנישאה בנישואי "ח'טפת" ונוטרת למשפחתה המתנכרת, זהור הפוליטיקאית הנהנתנית והממולחת, זיינב ה"הג'ר" שננטשה על ידי בעלה ואינה מצליחה לממש את זכותה לגירושין מחד ולאהבה חדשה מאידך, וכלה בסלווא הרווקה העירונית הדעתנית שמחליטה להביא ילד לעולם בגפה תוך התעלמות מופגנת ממוסכמות החברה.
המספר אינו מהסס לנקוט עמדה בעניין אפליית הנשים בחברה הערבית: "'בעלה מנוול גדול, יא אִבּני, אבל כמו שהחברה הזאת יודעת להתאכזר לאישה, כך היא תנהג בסלחנות, ואולי גם בהבנה, בגבר שמשחית את כל המידות'" (109).
נשים אלה עומדות על דעתן, נלחמות למען מטרותיהן ותשוקותיהן ובחלק מהמקרים משלמות על כך מחיר כבד.
בכוונת מכוון עיצב המחבר את החברה הערבית המתוארת ברומן ללא יהודים ברקע. המבט מתמקד בחברה הערבית ובה בלבד. עם זאת, אזכורים בודדים מסגירים ברמז את מוצאו של הסופר מכפר נטוש: "בין היושבים היה צעיר ממשפחה שלפני שנים נעקרה מכפרה ההרוס ונסה אל נפשה אל זתוניא, שם חיו כפליטים" (114)
או את היותה של חברה זו חברה מוכפפת לריבון נעלם, שמכתיב חלק לא מבוטל מן האילוצים שבהם היא נתונה, כדברי חוסאם, המומחה הצעיר ליחסי ציבור:
"'הצפיפות לבדה מספיקה להביא לפיצוצים אלימים... נכון שיש מדיניות מלמעלה שמכוונת נגדנו ונגד רווחתנו, אבל גם אנחנו, יא עמי, לא מרחמים על עצמנו'" (158),
ואמל, בת-זוגו אומרת:
"'לא מספיק שהממשלה הזאת לא השאירה פה שעל אדמה – כל אחד רוצה לבנות על שטח שמתאים לארמון, וכל הכפר נהיה כבר גוש אחד גדול של בטון'" (188).
וכך, גם כאשר נמתחת ביקורת על השלטונות היא תמיד מלווה בביקורת עצמית נוקבת לא פחות.