לא, הם לא הכריחו אותי 20.2.10

הקטע הבא מבוסס על פוסט אמיתי שפגשתי בבלוג באינטרנט. הפוסט הזה כל כך כאב לי, עד שכדי שאוכל להכיל אותו הייתי צריך ליצור איתו משהו כדי לשים אותו באופן דחוף על סדר היום התרבותי/חברתי של כולנו:

לא, הם לא הכריחו אותי

ביקום המתרחב ללא הרף פּוֹסְט/קוּרְנַס מפלס לו דרך גלקסיות שביל החלל האינטרנטי שביט מתפרץ ומחולל בי סערה. רסיסי מילים מתרסקות ממריאות למעוף מכאיב וחד פעמי וצונחות מפרפרות לרגלי:

"הם דיברו על כל אברי הגוף שלי, והייתי מחייכת בהכנעה.

הם לא דיברו אלי. הם דיברו עלי, בנוכחותי.

ואני רק חייכתי בהכנעה, כי לא ידעתי שיש לי אפשרות אחרת. כי לא הייתה לי ברירה. כי זו הייתה דרכו של העולם. הם הסתכלו עלי כאילו אני מוצר צריכה. הם צרכו אותי. והם גם הציעו אותי למכירה לא פעם, כתמורה לגמלים או סוסים או כסף, לגברים אחרים. בבדיחה? אולי. אותי זה כבר לא מצחיק. אז, עוד הייתי מחייכת, עוד הייתי מחייכת על זה. הם עשו בי הם עשו בי עשו בי כבשלהם ואני לא פתחתי את הפה.

די כבר די להשתקה. אסור לתת לדרכה האיטית של האמת לצאת לאור, להשתיק ולשתק אותנו. אסור."

הפוסט/שביט הזה כאב כל כך מדויק שעשה בי אשמה,

עד שאי אפשר היה לי לעשות בו דבר מלבד לשכפל ולהפיץ אותו לכל עבר: על תחנות אוטובוס, עמודי חשמל, אוטובוסים, רכבות, בתי- כנסת, מועדוני- לילה, מסעדות, קניונים, לקרוא אותו כל היום, לצרוח שמע ישראל: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשר אָנֹכִי מְצַוכם הַיּוֹם עַל לְבָבְכֶם וְשִׁנַּנְתָּם לְבְנֵיכֶם בעיקר לבניכם וְדִבַּרְתם בָּם בְּשִׁבְתכם בְּבֵיתְכֶם וּבְלֶכְתְּכם בַדֶּרֶךְ וּבְשֹׁכְבכם וּבְקוּמכם--

כי אסור אסור לתת לדרכה האיטית של האמת לצאת לאור, להשתיק ולשתק אותנו. אסור!