* indicates required

פרק שלישי 30.12.09

ידעתי שעיינה לא תתאפק. היא לא באה, אבל כבר בערב היא מתלבשת עלי עם השאלות שלה. בהתחלה אני אומר לה שזה לא עניינה ואם הייתה באה הייתה יודעת מה היה. אבל אחר-כך, אולי בגלל שקשה לי לשמור בסוד את מה שעובד אמר על אבא שלו, אני מספר. עיינה שותקת.

אני חושב שגם היא מחכה כמוני לחופש הגדול. אני רוצה שנלך למקום שיש בו מאובנים. אני אאסוף אותם ואנסה לזהות. ראיתי פעם בספר גיאולוגיה ציורים של מאובנים וכתוב שם מאיזה תקופה הם. אולי יש מגדיר גם של מאובנים?
אני שואל את עובד אם הוא מחכה לחופש הגדול. אני לא חושב שהוא מבין למה אני שואל. הוא אומר שמעניין לו עכשיו בלימודים, ושהוא אוהב את החוג לריקודים ואת המסיבות ביום שישי. ראיתי שהוא רוקד, גם זוגות, אבל לא ידעתי שזה כל-כך חשוב לו. אני אף-פעם לא הולך לרקוד. אני שואל את עיינה על החוג לריקודים אבל היא לא רוצה לספר לי. אני לא מבין למה היא כזאת זועפת. לא רוצה, לא צריך. אני יכול לראות בעצמי.

לא פלא שהוא אוהב, איך הוא רוקד, כל הבנות רוצות לרקוד איתו, כל ריקוד הוא רוקד עם אחרת. לדעתי עיינה רוקדת הכי יפה אבל אף פעם הוא לא מזמין אותה. פנחס, בוא לרקוד, היא מחוללת על-ידי. השתגעת? אני לא יודע. תלמד, פחדן, היא מושכת לי ביד. מה את מדברת איתי? לכי תרקדי, אני אוהב לראות אותך רוקדת. היא מסתכלת עלי ויש לה סימן שאלה בעיניים אז אני מנסה להסביר: אני רוצה שנלך לטייל כמה ימים.
רציתי שנתכנן אבל אני כבר לא בטוח שהוא רוצה. נראה לי שהוא כבר לא מאד אוהב להיות על-יד הגדר. אני לא בטוח שאני מעיז לטייל לבד. וחוץ מזה, למה את לא רוקדת אתו? אני לא מכיר אותה, שעיינה תשתוק ככה? פתאום היא אומרת: הרבה פעמים אני הולכת לגדר. אבל הוא לא שם. שאלתי אותו פעם אם הוא כועס עלי. הוא לא ענה. שאלתי אם אפשר לבוא אִתו ושאני מבטיחה להיות בשקט. הוא אמר שאם הוא ירצה הוא יגיד לי. פעם, כשהוא לא דיבר עם אף אחד אז הבנתי את זה. אבל עכשיו הוא מדבר עם כל העולם ורק איתי לא. אולי הוא כן ירצה לטייל אתך? תחכי קצת, אני מנסה לנחם. די, בוא לרקוד. זה רק הורה, לא מסובך, היא מושכת אותי ומתייאשת מיד.

למה באתי הנה? לפעמים אני רוצה לדבר עם מישהו, נראה לי שעובד בכלל לא יבין על מה אני מדבר. אחרים מהכיתה? אני מנסה עם ערן אבל יש לו דברים אחרים בראש. גם השאר כל הזמן מתעסקים בועדות ומה צריך להיות והמבוגרים רחוקים כל-כך.. רק עיינה יכולה להבין, נראה לי שגם אצלה זה קצת ככה. אני לא יודע איך להסביר. אני רוצה שעובד יהיה איתי, יעשה את מה שאני אוהב. כבר לא כמו פעם שהוא לא ענה בכלל והיה הולך לבד, לא איתי על כל פנים, אבל עם שאר הכיתה שכן. שיישאר שונה, זר. אני לא חושב שאני יכול להגיד את זה למישהו, סוף סוף הוא מרגיש טוב ואני רוצה ההפך?

בסוף הוא הגיע, החופש הגדול. זוכר שהבטחת? אני מעיז להציע ולהפתעתי הוא עונה: אתה חושב שההורים שלך יסכימו, כי לי אין בעיה. ההורים שלי סומכים עלי, אני עונה, ומה עם עיינה? מה עם עיינה הוא חוזר כמו תוכי, גם היא רוצה לבוא אני אומר. עיינה? אני לא יודע. אתה חושב שגם היא רוצה? ככה הוא עונה לי הטיפש.

אנחנו מחליטים לנסוע למכתש הקטן. אבא אמר שיש שם סוגים של אבנים וחוץ מזה יש לנו טרמפ עם חיים במשאית של הקיבוץ. עובד נורא מתרגש. הוא לא מוריד את המשקפת מהעיניים. הוא מראה לנו המון ציפורים ואוסף כל הזמן צמחים לתוך מחברת. הוא מכיר את כל הצמחים ומסביר איך כל אחד מהם מצליח להסתדר בלי מים.
את עיינה אני כמעט ולא מכיר. היא לא מדברת וכל רגע יש עליה משהו פחות. חולצה אחת כבר בתוך התרמיל. את השיער שלה מפזרת הרוח. כשהיא מורידה את הנעליים, פעם ראשונה שעובד מדבר: אסור לך ללכת ככה. למה אסור? היא קושרת את הנעלים על התרמיל, אל תדאג, אני אלך רק בַשביל. מי אומר שאני דואג. אין לי חשק לקצר את הטיול. כשהיא שומעת את מה שהוא אומר הידיים שלה נתקעות: אתה כועס שבאתי? אני מפריעה לך? אני לא יודע אם אני מפריע להם. אני רוצה שנטייל שלושתנו ושהם יפסיקו לריב. עיינה לא יכולה לשאת את השתיקה שלו. למה אתה לא אומר לי שום דבר? כי את כזאת טיפשה הוא עונה, כשאת יחפה את עלולה לחטוף מנחשים או עקרבים. וחוץ מזה אין לי מושג מתי את מתכוונת להפסיק להתפשט. אתה לא מבין, היא פורשֹת ידיים ארוכות, רק כשיוצאים החוצה אפשר להוריד את כל מה שאי אפשר בקיבוץ. וחוץ מזה, היא צוחקת, אל תהיה אתה המטפלת שלי וזורקת עליו את התרמיל הכבד. הוא מתחמק והיא ניגשת אלי כולה חיוכים. אני מרגיש שוב כמו שהייתי בן שתים עשרה ורציתי שיהיו לי אחים לדם. עובד חוזר, ומעמיס את התרמיל שלה על הכתפיים. עיינה מביטה אליו שואלת אבל הוא מתחיל ללכת והיא מדלגת אחריו. עיינה לא הולכת, היא מרחפת על האדמה. היא באמת בת הרוח. הידיים שלה שלוחות לצדדים ונראה כאילו שהיא רוצה לחבק את כל המידבר.

אנחנו מגיעים למעלה. כל המכתש נפרשֹ מתחתינו. אני שואל איך הוא בדיוק נוצר ועובד שואל אם יש לי את הספר ההוא בגיאולוגיה. אנחנו מתחילים לקרוא. עיינה מתרחקת. הנה השרטוט של המכתש, נראה אם זה דומה למה שרואים מתחתינו. אנחנו מדברים די הרבה זמן ואז עובד שואל: איפה עיינה? שאתה תדאג? גם אתה נוהג להעלם לפעמים. עובד משאיר על ידי את כל התרמילים והולך הצידה. אני לא יודע אם הייתי מצליח להבין את הכל, אבל עובד הראה לי בספר והתמונה מתבהרת. אני צריך ללמוד על זה יותר בבית. כשנרד אני אקח דוגמאות של אבנים מהקיר של המכתש, האבנים הללו הן מתקופות שונות, ככל שנכנסים פנימה האבנים יותר עתיקות.

עובד ועיינה חוזרים. כשהם מתקרבים אני רואה שהם שקועים בוויכוח: זה לא שזה לא מעניין אותי עובד, זה פשוט מפריע כל-כך. המידבר רובץ בכזאת שלווה, פתאום רואים את כל הנוף הזה שאי אפשר לעמוד בפניו ואתם פותחים ספר ומנסים לפרק אותו לחתיכות ולקרוא בשמות ולמצוא תאריכים. לי זה פשוט מפריע. הם נעמדים על-ידי, עיינה שותה מים. טיפות גולשות משני צדי פיה ועושות דרכן אל הצוואר, יש להן דרך ארוכה על הצוואר שלה, אחר-כך הן נספגות בחולצה. רק עכשיו אני רואה שגם את החזייה היא הורידה. אני מרים עיניים אל עובד ורואה שגם הוא מביט על הטיפות המטיילות.
הבור הענק הזה, לא יודעת איך קוראים לו, ואם נוצר בתקופת המזוזואיקון, אני יודעת שאם הייתי יכולה לעוף פנימה, לרגע זה היה כל-כך קרוב שהתרחקתי מפה. עובד תופס בכתפה ומרחיק אותה משפת המכתש. אנחנו מתחילים לרדת. אני הולך ראשון ואוסף בשקיות חתיכות אבנים. עובד ועיינה הולכים אחרי. הם שותקים.

בערב, על יד המדורה, עיינה שואלת למה יש פה מידבר. אני נזכר במה שלמדנו בשיעור גיאוגרפיה על רשת המדבריות העולמית. עובד אומר: נכון, אבל יש גם מידבר אחר בארץ, מידבר מקומי שנוצר בגלל צל הגשם. צל הגשם, מתפרצת עיינה, קוראים למידבר צל הגשם? כן, הוא פותח את שק השינה, אבל את בטח לא רוצה לדעת מה זה כי זה יפריע לך ליהנות. אל תהיה טיפש, וחוץ מזה, איפה מצאת את השם הזה? זאת לא המצאה שלי, הוא משתחל פנימה, זוהי תופעה בטבע, הגשם מסרב לרדת כשהוא עובר מעליו. נראה לי שאת זה אני מבינה. אבל אני לא מתכוונת להסביר לכם בכלל כי על הכל אתם צוחקים.

גם כשעיינה ואני נכנסים לשקי השינה ואני מסתכל על מיליוני הכוכבים וחושב איך אני רחוק מהבית ומרגיש כל-כך טוב, אני שומע אותה פתאום צוחקת ואומרת: צל הגשם כאילו המילים האלו הן החברות הכי טובות שלה מהיום.
תמיד חשבתי שבלילה הכל שקט, אבל עכשיו כשאני פה בחוץ אני שומע רשרושים וזמזומים ואת הנשימה הכבדה שלי. בנשימות של עיינה יש עוד הפסקות קטנות של צחוק. עובד הכי קרוב אלי ודווקא את הנשימה שלו אני מתאמץ לשמוע. היא כל-כך שקטה שבא לי להתקרב אליו יותר, אבל מה אני אגיד לו אם הוא יתעורר?

תגובות

איזה הפתעה למצוא דרישת שלום ממך באינטרנט ביום האחרון של השנה האז

חגית,
כזו הפתעה, קיבלתי הודעה על כנס בתחילת פברואר והגעתי לאתר ופתאום מול העיניים אני רואה שיש כאן פרק שלישי שכתבה חגית לביא שלנו , שלנו זה בעיקר של אחותי טלי...
קחי חיבוק חם ממני, ותעבירי גם לגדי -

ויש לך גם ד"ש חם ממרסל, זוכרת את מרסל מבית הנשיא? ממש ממש השבוע הזכרנו אותך. היא אפילו שאלה אותי מה קורה איתך!!!

תרגישי טוב וד"ש לאחותי,

שרי
נתניה

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם