כשד"ר למדעי המחשב אוצרת תערוכה על תרבות לילדים בקיבוצים

נושא

את עינת אמיתי אני מכירה כבר הרבה שנים, מאז ששתינו עבדנו במעבדת המחקר של יבמ בחיפה. לפני כמה שנים, כשעינת התקרבה לגיל 40, היא התחילה לחקור נושא שעניין אותה תמיד – תרבות לילדים בקיבוצים. מה שהחל כתחביב הפך מהר מאד לעיסוק במשרה מלאה, וכשפגשתי את עינת סיפרה תמיד על גילוי חדש: אוסף מכתבים ישנים, איורים לספר ילדים, סרטון, מתקן משחקים ייחודי. עינת פתחה בלוג שתיעד את מחקריה, ודרכו עקבתי אחרי המסע שלה גם כשלא נפגשנו.

השבוע נפתחת במשכן לאמנות בעין חרוד תערוכה – "שי לילדינו: תרבות לילדים בקיבוצים". עינת היא האוצרת, ויחד עם התערוכה יוצא גם ספר חדש שכתבה על הנושא. לכבוד ה"לידות" החדשות ובעיצומן של ההכנות לפתיחת התערוכה, ראיינתי את עינת.

איך בעצם הגעת לנושא? רב המרחק מבלשנות ומדעי המחשב ועד לתרבות לילדים...

אני מתעניינת בתרבות לילדים מאז גיל 16-17. גדלתי בקיבוץ גשר, ועל מדף הספרים שלי היו ספרים של פיאז'ה, וספריו של אוריאל אופק על ספרות ילדים, וזה המקצוע שרציתי ללמוד. אבל אבא שלי לא הרשה, ואני הלכתי ללמוד בלשנות ואחר כך מדעי המחשב, וחלמתי לחזור ולעסוק בתחום שאהבתי מתישהו, כשאצא לפנסיה. כשהתקרבתי לגיל 40, החלטתי לא לחכות לפנסיה. חשבתי איפה להתחיל, והבנתי שהדבר שחשוב לי ביותר לשמר הוא זיכרון השמיעה – הזיכרון החוזר לרגע האינטימי בו ילדה יושבת בחיק הורה ושומעת סיפור. אלה רגעים שהולכים ונעלמים בימינו, והם כל כך חשובים! גייסתי לפרוייקט את אבא שלי, שמקריא יפה, ובחרתי אוסף של סיפורי מקום קיבוציים. הושבתי את אבי באולפן ההקלטות בקיבוץ יגור, והוא הקריא. נדרשו לי הרבה מאמצים לשכנע אותו להירתם, אבל כשהסכים -  התחיל ליהנות מהתהליך. אחרי שההקלטות היו בידי החלטתי שחסר עוד משהו, ועברתי לאסוף שירים שנכתבו, הולחנו ובוצעו בקיבוצים. לדיסק שהלך ונוצר הוספתי גם שירים, שגם בתהליך האיסוף שלהם גיליתי סיפורים. ידעת למשל ש"החמור הקטן שהלך אל הגן" נכתב במקור בדגניה א, לכבוד יובל לקיבוץ ועשור למדינת ישראל?

עכשיו כבר היו לי ארבעה דיסקים עם כ-40 שירים וסיפורים קיבוציים. כשביקרתי בארכיון של השומר הצעיר הציע לי האוצר להוסיף למארז גם דפי שער של עיתון "משמר לילדים", כדי להשלים את התמונה. הפרוייקט ארך כ-10 חודשים, וכשהסתיים ניסיתי לעניין בו אנשים שונים. בין השאר הגעתי אל גליה בר-אור מהמשכן לאמנות בעין חרוד, ואחרי ששוחחנו 10 דקות, היא הציעה: אולי תעשי על זה תערוכה?

ומאז, כל המחקר שלך מכוון לזה?

כן. התערוכה הזו היא פרי עבודה של ארבע השנים האחרונות.

איך מתחילים לעבוד על תחום כל כך רחב?

באמת התלבטות. בהתחלה היו לי הרבה תהיות – מה לחקור, האם מה שמעניין אותי יעניין גם אחרים, מה כדאי להראות בתערוכה כזו... החלטתי להתחיל ממה שאני אוהבת, וגם מאנשים וסיפורים פחות מוכרים. הכנתי רשימה קצרה של נושאים שמעניינים אותי, וצללתי פנימה. ראיינתי את אבי מרגלית, מאייר שאהבתי וזכרתי מהילדות שלי, והתחלתי לעקוב אחרי קצות החוטים שמצאתי אצלו. פתחתי בלוג בו כתבתי על מה שגיליתי בדרך, ומספר הקוראים הלך ותפח. פעמים רבות פנו אלי אנשים בעקבות מה שכתבתי – סיפרו סיפור אישי מעניין, נידבו קישור למישהו שחיפשתי, הציעו רעיונות שכדאי לחקור. גיליתי למשל שכתב היד המקורי לספר "בוא אלי פרפר נחמד" נמצא 10 ק"מ מהבית שלי, אצל בתה של המאיירת. אצל האחיין של פניה ברגשטיין היו עשרות מכתבים שנשלחו אליה ממשפחתה באירופה, אצורים בתוך קופסת נעליים. דבר הוליך לדבר, ומצאתי את עצמי משוטטת בין ארכיונים, מצלמת במצלמה דיגיטלית אלפי תמונות, מראיינת אנשים ומגלה אוצרות.

המחקר שלך במדעי המחשב עסק בטכנולוגיות חיפוש – האם נעזרת במיומנויות האלה בתחום החדש?

בהחלט. גיליתי למשל שבכל מקום אליו אני מגיעה כדאי לי לצלם הכל – לעולם אין לדעת מה יתקשר למשהו שאגלה מאוחר יותר. פיתחתי מיומנויות של סריקה, וכשהצטברו התמונות עברתי עליהן ותייגתי אותם לפי נושאים – מה שאחר כך עזר לקשר בין פריטי מידע שמצאתי במקומות שונים.

החיפוש הלך והתרחב. הגעתי אל "המדור לחיפוש קרובים" ברדיו, ובעקבות השידור שם זרם עוד מידע. מנהלת הארכיון של כפר הנוער בן שמן, אליה פניתי לפני כן בבקשת מידע, כתבה שהארכיון נשרף והמידע אבד. בעקבות השידור, הלכה לחפש שוב ומצאה דברים. דיברתי עם שמעון פרס ושולמית אלוני, שהיו חניכים בכפר הנוער בתקופה שעניינה אותי. לפעמים חיפשתי אדם מסוים במשך חודשים, ואז התברר שנפטר, אבל ככל שהתמדתי ראיתי שמי שיש לו סיפור לספר, דואג להשאיר אחריו תיעוד; הסיפורים לא הולכים לאיבוד.

ככל שעבר הזמן ראיתי שאני לא צריכה לדאוג אם הדברים מעניינים אנשים אחרים. אני מתחילה מהדברים המשמעותיים עבורי, המתקשרים לחיים שלי – והם מתגלגלים ומתפתחים ומתגלים כמעניקי משמעות גם בחיי אחרים. כך התחלתי לחקור הכל – ספרי מתכונים, מוסיקה קיבוצית, סיפורים על יאנוש קורצ'אק... כשבני הצעיר עלה לכיתה א, בדקתי מה עשו בקיבוצים עם האירוע הזה. גיליתי שדרך היצירות הכי פשוטות, לכאורה, אפשר ללמוד הרבה על העקרונות והאידיאלים שעמדו בבסיס השקפת העולם הקיבוצית. הנה, תראי למשל את "מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות (מקיבוץ שער הגולן). אין זה מקרה שאמא של רותי הביאה מתנה לכל הילדים, ולא רק לרותי שלה - המבוגרים בקיבוץ חשו אחריות לכל ילדי הקיבוץ.

מה גילית על האנשים שעסקו בתרבות לילדים בקיבוצים?

ככל שקראתי עוד ועוד ראיתי שדור המייסדים השקיע המון מחשבה בכל פרט בסביבה החינוכית של הילדים, ומאחרי כל המלצה פדגוגית מסתתרים שיקולים רבים. וראיתי גם שפעמים רבות הדור הזה לא הצליח להעביר הלאה את מערכות השיקולים הללו. ההמלצות החינוכיות הועברו כשורה של מצוות "עשה" ו"אל תעשה" – ללא תהליך החשיבה שעמד מאחוריהם. לא לחינם אבא שלי התנגד שאלך להיות גננת – הוא לא הבין עד כמה המקצוע הזה, אם לוקחים אותו ברצינות, הוא אתגר אינטלקטואלי.

מה את מקווה שהקהל יפיק מן התערוכה?

מעבר לנוסטלגיה והתרפקות על העבר הקיבוצי, אני מקווה שהתערוכה תענה על שאלות במרחב התרבות הישראלית והקיבוצית. עוד יותר מכך, הייתי רוצה שהמבקרים בתערוכה יבינו עד כמה מבוגרים יכולים להוות דמויות משמעותיות לילדים בקהילה – גם כשאינם מורים. אמן המצייר ציור קיר על בית הילדים, מסגר המקבל אותם במאור פנים בבית המלאכה שלו – כל אלה לוקחים חלק פעיל בחינוך שקהילת המבוגרים מעניקה לילדים. מאד אופנתי היום לתקוף את החינוך הקיבוצי ולהאשימו בצלקות שהותיר בנפשות הילדים שגדלו בלינה המשותפת. אבל אני תוהה מה יגידו הילדים שלנו עלינו – שכלאנו אותם במכלאות להתחנך על ידי מבוגרים שאין לנו קשר איתם, ובוודאי לא הקשר הכמעט משפחתי שאפיין את הקיבוץ. החיים שלנו מנותקים מאד מן התהליך החינוכי אותו עוברים הילדים שלנו במשך רב שעות היום.

אני מקווה שמי שיבקר בתערוכה יראה את ההשפעה העצומה שהייתה לכל מיני "משוגעים לדבר" בקיבוצים, שגייסו צוותי שחקנים להעלות מחזה לילדים, שעבדו בצוותא להקים מתקני משחקים יצירתיים, שהקימו מפעלים לייצור צעצועי עץ וכתבו ספרים ייחודיים. אני רוצה לקוות שההבנה הזו תביא אנשים לנסות לשבור את המחיצות הגבוהות בין עולם הילדים לעולם המבוגרים: שאנשים יזמינו את הכיתה הביתה, יתנדבו להרצות בבית הספר, ויהיו מעורבים במה שקורה בו.

אנחנו לקראת סיום. התערוכה נפתחת בשבת (12.9), ואיתה מתפרסם גם הספר. מה תעשי הלאה?

הפרוייקט הבא הוא ספר על פניה ברגשטיין. אף אחד עוד לא כתב עליה, והמכתבים שהמשפחה שלחה לה עוד לא נחקרו. ויש לי עוד חלום – לארגן פגישת מחזור של כל בוגרי תזמורת בני הקיבוצים לדורותיה!

הזמנתי אצל עינת סיור פרטי בתערוכה, אחרי שהעומס הראשוני יתמתן, והזהרתי אותה שיש עוד שובל של אנשים ששמעו עליה דרכי ורוצים להצטרף – בני קיבוץ וקיבוצניקים של היום, מחנכים והורים. אני כבר מצפה לראות בעיניים את ה"גיבורים" של הבלוג.

התערוכה "שי לילדינו: תרבות לילדים בקיבוצים" נפתחה במשכן לאמנות בעין חרוד בשבת, 15.9 ותוצג שם לפחות עד סוף דצמבר. הספר ימכר בחנות המשכן.

 

ציטוט מתוך הספר (מתוך "דרכנו בחינוך" / מרדכי סגל 1947)

מדוע בית הילדים?

לא אנו ביטלנו את המשפחה כמקום חינוך. המשק המודרני מוציא את הפעילות הכלכלית מתחום המשפחה, מפזר את ראשי המשפחה ואת בניה יום יום לפינות עבודה שונות ומרוחקות. התרבות המודרנית אינה נשענת על פעולת התא המשפחתי, כפי שזה היה בדורות עברו. באמצעות העיתון והספר, הקולנוע והרדיו, בית הספר ומועדון היא פועלת ישר על כל ילד ונער. ממילאמאין פעילות כלכלית ותרבותיתפג גם תקפו החינוכי של בית האב. ואם הוא בכל זאת מוסיף ומושך בעול זה שאיני לפי כוחו, הרי זה משום שהקאפיטליזם לא הקים שום צורה חיונית במקום בית האב שנתרוקן מתכניו המחנכים. בית הספר עוסק בהוראה בלבד, ודרכיו הם היפוך הדרכים בהם חינך בית האב והקים תרבות במשך דורות אין ספור.

לא אנו רוקנו את המשפחה. אולם אנו באים להקים מסגרת חינוך אחרת, אשר תמלא את הריקנות. בית הילדים הוא פרי טבעי של ההוויה הקיבוצית. המשק שלנו מקיף ומאחד את כל הישוב, משטר החברה וחיי התרבות מקיפים ומלכדים את כולו, - מן הדין איפוא, שגם מסגרת החינוך תקיף ותלכד את כלל הילדים.

סיגלית אור سيجليت أور:

חברה בצוות דוגרינט, עובדת בעמותת הגליל לחינוך ערכי.
 


תגובות

עינת אמיתי הלכה לעולמה הבוקר

אחרי מאבק ארוך ואמיץ במחלת הסרטן.
יהיה זכרה ברוך.

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required