מאיפה אתה?

מאיפה אתה? ומאיפה אני? האם זה כמו לשאול "איפה אתה גר?" או שאולי טומנת שאלה כזו בחובה, עומק אחר, רב יותר?

האם אני מהקיבוץ בו נולדתי וגדלתי, או מהמקום בו אני גר? האם זוגתי תענה לשאלה "מאיפה את?" בציון הארץ בה נולדה וממנה הגיעה לכאן? שאלת הזהות המקומית והזהות המקורית, מתחדדת בעידן המודרני ועוד יותר בעידן המכונה "פוסט-מודרני". אלווין טופלר בספרו "הלם העתיד" דיבר על תופעת "הטרמפיסטים" – צעירים הנודדים בעולם הפתוח ואינם מכים שורשים במקום כלשהו במשך שנים.

כאן אצלנו קוראים "לייהד את הגליל" וליישב את הנגב, וכך לא רק שהאדם מתבקש לעבור מהיכן שצמח, גם הסביבה לא תשמור על אופייה וייחודה כי הרי הגליל יתכסו ב"שׂלמת בטון ומלט", כבישים נוחים וערים גדולות.

אין כמו הגליל להמחשת ההבדל שבין "מאיפה אני" ו"היכן אני גר". מצד אחד האוכלוסיה ה"ילידית" והיישובים הכפריים שצמחו אט-אט, ערבים, דרוזים, צ'רקסים ויהודים, שבתיהם משובצים בינות להרים ונצמדים לקווי הגובה המקוריים, ובצד האחר יישובי "ייהוד הגליל" שחתכו בנחישות את הסלעים ומילאו את הואדיות, ובהם תושבים מכל רחבי הארץ שהגיעו לאזור כדי "לפתוח דף חדש", "לחיות קרוב לטבע" או משיקולי עבודה ופרנסה. כאזור ההולך ו"מתייהד", מעטים יחסית הם אלה שנולדו כאן ורבים מהם ה"מהגרים הפנימיים".

מהי זהותנו? כנראה שאינה זהות מקומית, לוקאלית, אלא מין "אזרחי העולם" שהרי רובנו עובדים מחוץ ליישוב בו אנו חיים והבית הוא קירות וגג ואולי קצת גינה, אך לא מכורה. הזהות הפלסטינית מוזכרת פעמים רבות כזהות בעלת אופי מקומי – כפריים לעומת עירוניים, להגי שפה שונים בין אנשי "המשולש", הגליל, הנגב והערים הגדולות, וחלק נכבד מהספרות והשירה העוסקות בגעגועים לבית שהיה, מוקדש לזכרונות מוחשיים ביותר – העץ והבאר, הפירות וטעם המים.

"לא אחיה פה, אפילו בארמון", מצטט דני רובינשטיין ("חיבוק התאנה", כתר 1990) פליטה פלסטינית במחנה הפליטים ביריחו. "אצלנו בכפר... היו המים זכים כל כך, שחולה טבל בהם והבריא מיד..." אומרת אחרת באותו מחנה.

ההבדל התרבותי הבולט כל כך בין תפיסה "נוודית" שהיא חלק ממודרניזם וקידמה, על פיה חי אדם במקום בו הוא מוצא עבודה ועובר כאשר קשה או נמאס, לבין ה"צומוד" ההיצמדות אל מקום הולדתך בטוב וברע, יוצר ניגודים משעשעים או מרים לעתים, כאשר קשה לחלק גדול מהיהודים להבין את פשר העקשנות הערבית והנאמנות למקום, ומצד שני יש חיבה לקלישאות וביטויים המסמלים היצמדות מחודשת לקרקע כמו "כפר" ורדים, "יישוב" והתיישבות, שבדרך כלל משמעותם היא נדל"נית בעיקרה.

פתגם ערבי אומר: "זוני ארצך (מין של חיטת בר) ולא חיטת הזר". טשרניחובסקי שר: "אדמה אדמתי... אירשתיך לי בדם, שאדם ונדם..." משוררים אהבו את הקשר שבין אדמה ודם, אנשי האדמה אהבו את אדמתם, והאדם המודרני איננו עוד "עץ השדה". ואני מהסס עדיין לרגע כאשר שואלים אותי "מאיפה אתה?" לרוב תהיה התשובה "אני גר ב...", נכון לעכשיו.

/