תפיסות מוסר שונות: הרהורים בעקבות השתתפות ב"סמינר אלטרנטיבי" 9.1.12

 
בעת שהות ב"סמינר אלטרנטיבי" בחופשת חנוכה בירושלים עולות בי שאלות כגון מה הטעם בתפיסות מוסר שונות?

הסמינר הוא המשך טבעי לפעילויות בתחומים שנחשבים קצת חריגים בחברה שלנו כמו: אקולוגיה, זכויות בעלי חיים, מגדר והמאבק בכיבוש. הוא התחיל לפני כמה שנים כמחנה קיץ בשם "מחנה אלטרנטיבי". הוא עוסק בפעילויות ובהרצאות בתחומים שונים ויותר מכל מעורר בי שאלות לגבי אופיו.
 
לצד חמלה הוא מעורר בי גם כעס על המגמתיות שלו. נדמה כאילו קבוצה של אנשים החליטו מה הדבר הנכון והטוב מבחינה מוסרית ואין לחרוג מטווח זה. אז למה זה מעצבן אותי? אולי בגלל שבתוכי אני מזדהה עם השלילה הזאת של דעות אחרות שמובעת כאן, ואולי בגלל שאני פוחד מהאחריות שאצטרך לנקוט אם אדע הכול.
 
הסמינר המיועד לגילאים 15-20 מציף לי דברים מההיסטוריה האישית שלי. אני נזכר איך בגיל 12 דמיינתי איך אני בונה מכונות בשביל ליצור עתיד טוב יותר לאנושות,  איך בגיל 14 הבנתי כמה עוני יש בעולם ואיך בגיל 15 הבנתי כמה מתעללים בבעלי חיים. אני נזכר איך מגיל 16 ועד היום (גיל 18) נחשפתי לראשונה למורכבות של הסכסוך הישראלי פלסטינאי ולבעייתיות של השיטה הכלכלית הקיימת, דבר שעורר בעיות רבות בתקשורת שלי עם אנשים.
 
אני לאט לאט מבין שהכעס שעולה בי עכשיו הוא אותו הכעס שחוויתי מאנשים אחרים כשניסיתי לדבר איתם על אותן תפיסות מוסר חדשות שרכשתי, אותו כעס שנובע מחוסר יכולת או מוטיבציה לשאת באחריות של דילמות מוסריות, בין אם זה לקרוא עליהן וללמוד אותן, להפוך לטבעוני, לצאת להפגנות או לנסות להתמודד עם רעיונות מהפכניים בנוגע לבסיס של המערכת הכלכלית. נחשפתי לרעיונות אלה בקבוצות כמו : "צייטגייסט" או "פרויקט ונוס".
 
אי אפשר לקרוא הכול ולהאמין לכל אחד. בתכלס, לרוב האנשים גם לא ממש אכפת. הם חוזרים עייפים מהעבודה וכל מה שהם רוצים זה מקלחת חמה, לבהות בטלביזיה כמה שעות ולהגיע למשפחה ולבן/בת הזוג שאוהב/ת אותם. זאת הסיבה שכל כך קל לכפות על אנשים חוקים. זאת הסיבה שכל כך קל להפוך אנשים לאדישים. אנשים הם לא רעים או טובים מטבעם. אנשים הם מין של הומו ספיינס שרוצה לאכול להתרבות ולשרוד. מין שרוצה להגיע למיטב הביטחון והעונג הפיזי בשביל אושר. מין שעובד וחי כמו כל מין אחר בכדור הארץ בשביל לשרוד, בין אם זה בגשם, בקור, בחום, בצמא, ברעב או בבדידות.
 
ביום השני של הסמינר, לאחר הרצאות על אקולוגיה ועל קבוצת אזרחים בשם "המשמר האזרחי" שמבקרת בכנסת (בשביל זכות הציבור לדעת), יצאנו לסיור בירושלים בעקבות ההתנחלויות והסכסוך. הרגשתי חצוי. מצד אחד היה לי בראש הסיפור הקפיטליסטי על ממשלות נצלניות שהורסות את חיי האזרחים ושולטות בהם באמצעות זריעת מלחמות ביניהם, ומצד שני הסיפור על אוסף אירועים חברתי שמוביל לבעיות ולסכסוכים, ובו אין יותר מדי אשמים.

רציתי מצד אחד לצעוק שאין צורך בממשלה ובמדינה שתגיד לנו איך לחיות, שאין טעם להלחם בכיבוש כי כל עוד יהיה אינטרס כספי ימשיכו לכבוש ולהלחם. מצד שני רציתי להבין ולדעת, לראות את כל הצדדים ולנפץ את הסטריאוטיפים המוכרים שהיו לי בראש.
 
עם זאת קשה להתעלם משטיפת המח האוניברסאלית שיש בעולם. מזה שרוב הנוצרים נולדו נוצרים, רוב המוסלמים מוסלמים ורוב ההינדוהיסטים הינדוהיסטים . מזה שהרבה מהשמאלנים באים ממשפחות שמאלניות, שהרבה מהימנים ממשפחות ימניות ומזה שהסביבה והמשפחה משפיעות על דעותינו כילדים ברמה שלעיתים אנחנו בכלל לא מבינים .
אנחנו מסיירים במזרח ירושלים בין התנחלויות ענקיות השוכנות לצד כפרים ערבים מוזנחים. אנחנו פוגשים אנשים ושומעים על שטחים שהופקעו, על מדיניות של איסור בנייה לגובה בכפרים הערבים ועל דיכוי כלכלי וחברתי מתמשך. בין כל הסיפורים והוויכוחים עולה בי הסיפור בו אני בקיא ביותר.

הסיפור אודות שואת בעלי החיים. סיפור שבו כ 50 מיליארד תרנגולות מומתות בכל שעה אחרי שרובן נדחסו למשקים תעשייתיים צרים וזוועתיים. הסיפור מזכיר לי שבניגוד למחשבות הקודמות שלי יש כזה דבר הנקרא "מוסר".

כטבעוני נדמה לי לפעמים כאילו טבעונות זה הדבר היחידי שהוא נרכש. כאילו אין עוד אג'נדה שאנשים בוחרים אותה למרות שלא ככה חינכו אותם. עם זאת לפעמים אני לא בטוח, אולי טבעונות זו שטיפת מח שיצרו חברות הסויה. יש כל כך הרבה אינטרסים בעולם שלפעמים קשה להבחין במי או במה נלחמים.
 
בניגוד לטבעונות שבסך הכול בריאה לגוף (ואני מבסס את דברי גם על תוצאות של בדיקות דם שעשיתי לאחרונה), תפיסות פוליטיות הן לפעמים בעיתיות, במיוחד בישראל. למה? אולי כי מרבית הנערים היהודים בגיל 18 בישראל מתגייסים לצה"ל ועוברים להלחם בצל סיפור אחד גדול שנכתב במשך שנים, סיפור על אלוהים גירוש ושואה ושבסופו יש חזרה לאדמה קדושה.

אפשר לראות שכל ההיסטוריה היא בסך הכול אוסף של סיפורים. הרבה פעמים כשאני שומע אג'נדות שונות עולה לי בראש המילה: "סיפורים". חלקם טובים וחלקם גרועים אך לכולם יש אותו מוטיב של סיפור שחוזר על עצמו במהלך ההיסטוריה ושמו "מוסר". בסיפור הזה יש טוב ורע ויש את הלוחם ברוע שבא להשמיד את הרע ולעזור לטוב. אצלי במוח במאגר הסיפורים נמצא חזק יותר מכול הסיפור על תאוות הבצע והבורות שקשורה לניצול בעלי חיים. הגיבור בסיפור הוא הטבעוני הנלחם בניצול הזה.

אם נסתכל על זה בהקשר של מה ששמעתי בסמינר נוכל למצוא הסיפור הפנימי של העם הפלסטינאי. סיפור בו הגיבור המסכן הפלסטיני חי בקרבה לטבע כשלפתע משתלטים עליו הגורמים האימפריאליסטים הבריטים והיהודים, צאצאי "הבורגנות" האירופאית הנצלנית ולוקחים את אדמתו בשביל תאוות הבצע. הסיפור שממשיך בהיסטוריה של מלחמות וכיבוש מוביל את מספר הסיפור לזעם כלפי ה"כובש הנצלן האכזר" המונע מדחף אנוכי וחסר היגיון.
הסיפור הזה המנוגד לסיפור הנורמטיבי אותו שומעים מרבית החברה בגילי שמתכוננים לצבא, לא בהכרח סותר את הסיפור השני, הסיפור היהודי ציוני.
 
בסיפור הזה נמצאים היהודים במנוסה תמידית מפני כוחות חושך ודיכוי עולמיים שרודפים אותם. מחורבן בית שני ועד גירוש ספרד נמצאים היהודים במנוסה, עד לטבח הבלתי נתפס של שישה מליון יהודים וחזרה אחרי געגועים ארוכים לאדמה אותה נטשו בעבר. כאשר חוזר הגיבור הציוני הנאבק בכוחות הדיכוי העולמיים הביתה הוא נתקל במתיישבים אנטישמים שרוצים להרע לו ונאלץ להיאבק על קיומו.
 
אז איך בדיוק הסיפורים הללו בשבילי לא סותרים זה את זה?
פשוט מאוד. בסופו של דבר החוויות שלי מהסמינר יישארו אצלי בראש כסיפור, בין אם התרחשו בדרך א או ב'.
בסופו של דבר אתם הקוראים תחוו את הסיפור שאני מספר לכם דרך המסננת שבה הסיפור של חייכם עוצב .
ייתכן שאתם טבעונים, אוכלי בשר, שמאלנים, ימניים, דתיים, אתיאיסטים, אנרכיסטים, קפיטליסטים או סוציאליסטים, אבל בסופו של דבר לכולנו אין בראש דבר ממשי שאפשר להחזיק בו או להאכיל בו אנשים.
 
 
יש לנו בראש בסך הכול אוסף של דברים שמניעים אותנו לבחור מקום מגורים מסוים, עבודות מסוימות, אנשים מסוימים להתחבר אליהם ודעות מסוימות לאמץ. אותם דברים אינם ממשיים. הם לא כלום מלבד דבר אחד. מלבד סיפורים...
 
 
.
מידע על הכותב
אביעד בן אריה - מעלה צביה
בן 18 ממעלה צביה ומלוטם (אבא מלוטם) ,טבעוני ופעיל זכויות בעלי חיים ,לומד בבית ספר משגב בכיתה י"ב .
ניתן ללחוץ כאן ולראות טורים קודמים של הכותב/ת