ילדי הקרקס בארץ הפלאות

העובדות:

קרקס גליל נוסד בשנת 2003 כניסיון להשתמש באומנויות הקרקס כדי לבנות תשתית של תרבות משותפת ושיוויונית לילדים ונוער יהודים וערבים בגליל.  כיום משתתפים כ-50 ילדים, שני שליש ערבים ושליש יהודים, מכרמיאל, דיר אל אסד, בענה, מג'ד אל כרום ומשגב.  מתאמנים 4 פעמים בשבוע באולם פיס של כפר בענה, ומופיעים בפני קהלים מגוונים ברחבי הגליל ובכל הארץ.

בשנת 2007, בעקבות מפגש אקראי באינטרנט, התחילה להתרקם שותפות בין קרקס גליל וקרקס הרמוני בסט. לואיס, ארה"ב, קרקס חברתי המפגיש נוער משכונות העוני של העיר עם נוער מהפרוורים.  מדובר במפעל מקצועי מאד, שלא מעט מבוגריו ממשיכים למסלול מקצועי בקרקסנות.  ב-2007 הגיעה משלחת מסט. לואיס לשבועיים בארץ, לעבודה ומופעים משותפים.  ב-2008 הם הזמינו אותנו אליהם (גם משלחת של 12).  ב-2010 הם חזרו אלינו.  ובקיץ הנוכחי הם הזמינו אותנו שוב אליהם. 

במקרה, בפברואר ביקרה משלחת של אנשי דת מפילדלפיה בארץ וצפו במופע הקרקס שלנו.  התלהבו, והתחילו לפעול כדי לארגן ולממן ביקור הקרקס בעיר שלהם.  לכן, הוספנו ביקור של 5 ימים בפילדלפיה בדרך לסט. לואיס, שם הופענו במגוון מסגרות, יהודיות, נוצריות וכלליות.

הרהורים:

ליווי קבוצת נוער בגילאי 13-21 , בנסיעה לחו"ל למשך שלושה שבועות, היא משימה שחשבתי ששייכת לתקופה בחיי שהסתיימה מזמן.  אולם, הנני מתלווה לילדי קרקס גליל במסעם לארה"ב, וחייב להודות שזו חוויה די מרגשת.  יש משהו ביחד שלהם, באחריות שלהם, בתמיכה הדדית שלהם, במחויבות שלהם, שקצת מפתיע ומאד מרשים.  ויש גם משהו מיוחד בקרקס.  לא רק שהקהל מתפעל מהביצועים המדהימים שלהם בג'גלינג ובאקרובטיקה, אלא שכל מי שרואה אותם – בארוחה, בנסיעה, בזמן הפנוי שלהם – שם לב לאנרגיה החיובית של הקבוצה, לאווירה הנינוחה, למשפחתיות שלהם.  וכמובן, כאן בחו"ל, יש התפעלות במיוחד מהעובדה שזו קבוצה מעורבת יהודים וערבים – הגיבוש שלהם, התמיכה ההדדית ביניהם, שמחת החיים שלהם – מפתיעים ושוברים סטריאוטיפים.  וההפתעה מרגשת את המופתעים.  למשל: באה אלי אישה מהקהל במופע ואמרה שהיא ישראלית לשעבר, שהתייאשה מזמן מהאפשרות של שלום באזורנו – אך המפגש עם קרקס גליל חידש לה את התקווה.

אז כיף לראות את התגובות האלה, וכיף לראות איך הילדים לומדים ומתפתחים מהחוויות שלהם כאן – למשל, שיתוף הפעולה עם להקת הקשתות של קרקס הרמוני; למשל, השתתפות כ-"אומן אורח" בקרקס מקצועי, (קרקס באוהל, עם פילים וטיגריסים, ולהקות אקרובטיקה מקצות תבל -  "הדבר האמיתי");  למשל, מופעים בכל מיני מקומות, בתנאים לא תנאים, לקהלים מגוונים – כניסיות, מתנ"סים, בתי כנסת, קניונים, מדרכות, כפרי נופש, מוזיאונים, קייטנות וכו'.

כמובן, יש להיזהר לא להסחף.  הרי מדובר בילדים העושים קרקס ביחד – ובקרקס לא עוסקים במטענים היסטוריים, ולא באדמה, ולא במלחמה, ולא באפליה.  קרקס בא לגרום לאנשים לשכוח את הצרות שלהם, וליהנות מיופי, וממיומנויות מרשימות, ומכוח מדהים, ומשיתוף פעולה, ומהתגברות על פחד, מצחוק.  קרקס לא בא לפתור את בעיות העולם, אלא, אולי, לגרום לנו להתעלם מהן לזמן מה.  האם אנחנו נותנים לצופים בחו"ל זיק של תקווה – או אשלייה שיטחית של שלום?  האם יש פה תמונה אמיתית, או טיוח?

שאלות קשות.  אני נוטה להאמין שהקרקס הוא חלק מהתמונה המורכבת של המציאות בארץ, דווקא חלק שרוב העולם – ורוב הקהל הישראלי - לא מודע לו.  ולכן, חשוב שהוא ייראה, שאנחנו – ומי שאיכפת עלינו – יבינו שלא הכל שחור, שיש בכל זאת איים של שיתוף פעולה אמיתי, שיש בינינו אלה שהצליחו להתגבר על הפחדים שלהם והסטיגמות שלהם ולנסות להכיר את האחר, מעבר להיסטוריה ולאידיאולוגיה, כבן אדם; שאפשר למצוא תשתית תרבותית משותפת, מרכיב משותף בזהות שהוא דווקא אוניברסלי ולא פרטיקולארי, מאחד ולא מפריד, טוב לכולנו ולא  רק למגזר אחד.

אנחנו יודעים שיש ילדים בקרקס שנמנעים מלדבר על הפעילות שלהם עם חבריהם בבית ספר, כי אלה לא יבינו ולא יקבלו.  אבל הם ממשיכים בפעילות כי טוב להם בקרקס וכי למדו, עם השנים, שהיא נכונה ואף חשובה.  ואולי, לכשיתבגרו, ישכילו להוביל את החברה שלנו ואת המדינה שלנו בכיוונים חדשים, על בסיס החוויות שלהם בקרקס.

 

>>
<<

ילדי הקרקס בארץ הפלאות

תערוכה קבוצתית: "עבודה בעיניים 2", בית יגאל אלון בגינוסר

תאריך: 
יום שני, 23 ינואר, 2012 - 06:30 - שבת, 18 פברואר, 2012 - 15:00

בגלריה לאמנות, בית יגאל אלון, גינוסר, מוצגת בימים אלה התערוכה הקבוצתית: "עבודה בעיניים שתיים"
טביעות אצבע, עמדות ונקודות מבט - אמנים כותבים טקסט בצורה ובחומר

האמנים המשתתפים:

סיורים בגליל עם דוגרינט

לפרוט הסיורים והרשמה לחצו כאן

זיהום - נחל קישון

כותרת ערבית: 
تلويث
צילום: 
סמאח בסול
זיהום - נחל קישון
צלם ערבית: 
سماح بصول

المواجهة الأولى مع بن غوريون!

כותרת ערבית: 
المواجهة الأولى مع بن غوريون!
المواجهة الأولى مع بن غوريون!

يومان فقط يفصلان بين نشر هذا المقال وبين سفري الى إسبانيا.

אורי אבירם !|!أوري أفيرام

כותרת בעברית: 
אורי אבירם

תושב משגב, במאי ושדרן רדיו. urilna@barak.net.il

תושב משגב, במאי ושדרן רדיו. urilna@barak.net.il

מי שניסה אי פעם – נכשל אי פעם

סטניסלס ("סטן") וואורינקה שבשנים האחרונות נמצא קרוב ל-10 הטובים בעולם לא הצליח לחדור ממש לפיסגה והנה, מאז חרט על זרועו את הציטוט הזה לפני 3 שנים,  ניצח לראשונה ב-2014 את רפאל נדאל, אחרי 12 מפגשים רצופים ביניהם, בהם הפסיד, ולקח את הגראנד סלאם הראשון שלו באוסטרליה. וביוני 2015 גבר ברולן גרוס לראשונה על  ג'אקוביץ אחרי 14 הפסדים רצופים וזכה שוב בתואר הנכסף.  ספטמבר 2016 זכה באליפות ארה"ב הפתוחה וכעת למרות הפסדו לנדאל,  הצליח להדיח בחצי גמר שוב את מספר 1 בעולם, נובאק ג'אקוביץ'.

וואורינקה השוויצרי, שעבר כבר את ה-32 לחייו,  חרט על זרועו השמאלית,  ציטוט של המחזאי, הסופר והמשורר האירי, זוכה פרס נובל לספרות, סמואל בקט.

"מי שניסה אי פעם, ניכשל אי פעם.  לא משנה.  נסה שוב. היכשל שוב. היכשל בצורה טובה יותר."

בראיונות בתקשורת  ייחס במרומז, את הצלחתו בשנים האחרונות להפנמה של הציטוט,  ואכן התוצאות מדברות בעד עצמן.  

על הקעקוע המפורסם אמר ואוורינקה ב-2014: "ראיתי את המשפט הזה לפני זמן רב, הוא תמיד היה תקוע לי במוח. זה הכתיב לי כיצד אני רואה את החיים ואת הטניס,  הפירוש של הקעקוע לא משתנה ולא חשוב כמה טוב אתה חש. תמיד יש אכזבה וכאב לב, אתה מגיע לשלבים העליונים ומפסיד כמעט בכל טורניר.  אתה פשוט רק צריך לקבל את המסר של המשפט ולהיות חיובי בגלל שיתכן ואתה הולך להפסיד ולהיכשל".

"ארבעת הגדולים, אנדי (מארי), ראפה (נדאל), נובאק (ג'אקוביץ') ורוג'אר (פדרר), מנצחים בכל טורנירי הגראנד סלאם מזה הרבה שנים. הם פשוט יותר טובים מאתנו. אז כל מה שנותר לך, זה פשוט להתמודד עם זה. להילחם עם זה.  אני יודע שהדבר יחידי שאני יכול לשלוט עליו זה מה אני עושה מחוץ למגרש: התירגול שלי, כיצד אני עורך את לוח הזמנים שלי. יש לי כ"כ הרבה הפסדים מול שחקני העילית הללו, ולכן זה כל פעם מחדש אתגר  להתמודד מנטלית  עם ההפסד.. "

לו כל ספורטאי העולם  היו יודעים כיצד להיכשל, לא היינו רואים אלימות בשום תחום בענפי הספורט.

"להיכשל בצורה טובה יותר" - זה אומר שהפנמתי שמותר להפסיד, הפנמתי שהפסד בתחרות, במשחק, זה כלי מעולה להפחית את האגו שלנו ולהתמודד עם מה שאנו חושבים שהוא מעליב ומשפיל.

צריכים לדעת להיכשל, צריך להבין שאלה חוקי המשחק!  כאשר יש תחרות, תמיד מישהו יפסיד, פעם אני ופעם יריבי.  זהו חוק כל כך טריוויאלי, כל כך ברור מאליו !  בדיוק כמו שהשמש תזרח מחר במזרח. היא לעולם לא תזרח במערב. בדיוק כך מעולם לא נוכל לנצח בכל ההתמודדויות שלנו.

 ובכל זאת, כאשר הפסדנו, חרב עלינו עולמנו. אנו לא מוכנים לקבל זאת. אנו חייבים לקלל, להקניט ולהכות את היריב. אנו מקללים את השחקנים, את ההנהלה...  אנו לא מופיעים למשחקים בגלל שאנו מענישים את השחקנים על ההפסד. מה פתאום הפסידו? אסור להם!

"להיכשל בצורה טובה", זה אומר להפוך את ההפסד לשמחה.  הנה אינני כועס, אינני מתוסכל, נהניתי מתחרות כדורגל, מעריך את השחקנים על שהתאמצו,  ומעל לכל מתפלל שהפסד במשחק כדורגל – יהא הדבר הכי קשה שאעבור בחיי, ואז אבין שהחיים הם מתנה, הם פרס! שהלוואי שזה יהא הצער והכעס הגדול ביותר שאני חווה בחיי.  וכמובן ללמוד לשמוח בניצחון של יריבי. זוהי המחשבה הכי משמעותית שהופכת אותי לאדם יותר טוב ויותר סובלני. מחר כאשר אני אנצח – יריבי ישמח בניצחוני.  כן, כך צריך עולם הכדורגל להתנהל, וכך צריכים כל חיינו להתנהל.

מי שניסה אי פעם – נכשל אי פעם

ويعتبر ستان فافرينكا  في السنوات الاخيرة واحدا من افضل 10 لاعبين على مستوى العالم، ولم يستطع ان يتصدر القائمة حتى قبل عامين اذ انه فجأة وبفضل الوشم الذي رسمه على ذراعه قبل ثلاث سنوات، فاز لاول مرة عام 2014 على رفائيل ندال، بعد 12 جولة متواصله بينهما، وحصل على كأس الجراند سلام الاول في استراليا. وفي حزيران 2015 هزم اللاعب ديكوفيتش وفاز في الرولن جروس بعد 14 خسارة  وفاز مرة اخرى باللقب وضم لقب بطولة أمريكا المفتوحة إلى لقب بطولة أستراليا المفتوحة الذي حصده على حساب ديوكوفيتش أيضا، عندما فاز عليه في نهائي البطولة عام 2014، ثم توج في العام الماضي بلقب رولان جاروس عندما فاز أيضا على ديوكوفيتش في النهائي.

فرونيكا السويسري، في الثانية والثلاثين من عمره، رسم على ذراعه وشما، جملة مقتبسة من الكاتب العالمي، المسرحي والشاعر الايرلندي صموئيل بيكيت، الحائز على جائزة نوبل للاداب.

"هل حاولت؟ هل فشلت؟ لا يهم، حاول مرة أخرى، افشل مرة أخرى، لكن افشل بشكل أفضل"

في المقابلات التي اجريت معه في وسائل الاعلام صرح وبشكل غير مباشر، ان نجاحه في السنوات الاخيره يعود لاستيعابه الاقتباس، وعليه  كما قال تتحدث النتائج عن نفسها.

"وكان فرونيكا قد اشار عام 2014 لوشمه المشهور قائلا:" كنت قد رأيت هذه الجملة منذ زمن بعيد، ودائما كانت عالقة في ذهني. لقد انارت طريقي والهمنتي الفهم كيف علي ان ارى الحياة والتنس، فمعنى الوشم لا يتغير، ولا يهم حتى لو كنت تشعر بشكل جيد. دائما سيكون هناك الالم، خيبة الامل، انت تصل الدرجات العليا وتخسر تقريبا في كل جولة. ما عليك فعله هو استيعاب الرسالة من وراء الوشم وان تكون ايجابيا لانه من المحتمل انك ستخسر وستفشل مرة اخرى".

واضاف: " اربعة اللاعبين الكبار، اندي (ماري)،رافا (ندال)، نوفاك (ديوكوفيتش) وروجر (فدرر)، يفوزون في كل بطولات الجراند سلام منذ سنوات طويلة. هم ببساطة افضل منا. وكل ما يتبقى لك فعله هو مواجهة هذه الحقيقة. وان تناضل من اجل تغييرها. انا اعرف ان الامر الوحيد الذي بيدي واستطيع السيطرة عليه هو ماذا افعل خارج الملعب: كم من الجهد ابذل في التمرينات، وكيف انظم برنامجي. بجعبتي الكثير من الخسارات امام هؤلاء الابطال، ولذلك في كل منافسة امام احدهم يعتبر التحدي الاكبر هو ان اواجه نفسي واصمد امام مخاوفي من الخسارة مجددا".

لو كل لاعبي العالم عرفوا كيف يخسرون، لم نكن لنرى عنفا باي واحدة من مجالات الرياضة. ان "تخسر بشكل افضل" تعني انني استوعبت ان الخسارة قانون اساسي من قوانين اللعبة، انني استوعبت ان الخسارة في اية منافسة، او لعبة هي اداة ممتازة للجم الانا خاصتنا ومن شأنها ان تساعدنا في مواجهة ما نعتبره مهينا ومذلا بشكل محترم.

علينا ان نعرف كيف نخسر، يجب ان نعرف ان هذه هي قوانين اللعبة! ربح وخسارة. في كل مباراة هناك طرف سيخسر، مرة انا ومرة غريمي. هذه القانون واضح ومفهوم ضمنا! واضحا تماما مثلما ان الشمس تشرق من الشرق. مثلما انها لن تشرق من الغرب. واضح تماما مثلما اننا لن ننتصر دائما وللابد في كل المنافسات.

ومع ذلك، عندما نخسر، وكأن السماء سقطت. نرفض قبول الخسارة. نشعر باننا ملزمون بان نشتم، نهين ونضرب الخصم. نسب اللاعبين، الادارة...وسنتسمر في معاقبة اللاعبين ولن نات  فيما بعد لتشجيع فريقنا لاننا نريد بذلك معاقبة اللاعبين على خسارتهم. لا نستوعب انهم خسروا! يحظر عليهم فعل ذلك!

"ان تخسر بشكل افضل"  يعني ان تحول الخسارة لفرح. يعني الا تغضب، الا تشعر بالاحباط، ان تشعر بالمتعة من حضور لعبة كرة قدم، ان تقدر اللاعبين على مجهودهم، وان تصلي وتقول لنفسك يا ريت لو ان الخسارة في لعبة كرة قدم- هو الشيء الاصعب الذي علي مواجهته في حياتي، وعندها سادرك ان الحياة هي هدية، هي جائزة! وان اتمنى ان تكون خسارة في لعبة كرة قدم هي الامر المؤسف والمحزن الاكبر في حياتي. وبالطبع ان افرح لفوز الفريق المنافس. هذا الفكر الاهم الذي من شانه ان يجعل مني انسانا افضل واكثر تسامحا. غدا عندما افوز- سيفرح منافسي بانتصاري. نعم، هكذا يجب على عالم كرة القدم ان يسلك، وعلى كل حياتنا ان تسير حسب هذا المنطق.

על היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה

השנה היא 2017, חודש יוני בפתח. אנחנו מציינים 50 שנה למלחמה ששינתה את פני המדינה ותושביה, מלחמת ששת הימים או מלחמת 67'. 50 שנה למלחמה שהפכה את העיר בה אני חי כעת, ירושלים, לגדולה הרבה יותר, למורכבת יותר, וללב הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים. עבורם בעל הבית השתנה מכובש ירדני לכובש ישראלי, חוץ מזה הים אותו הים, האדמה אותה אדמה, מילים עפות ברוח ואידיאולוגיות נמסות בשמש.  היחסים בין אדם לאדם מורכבים, אבל מה הם יחסינו לאדמה? מה היא אדמה בשבילנו? מה אנחנו בשבילה? לפני 50 שנה קרה עוד משהו. ויאולטה פאררה (Violeta Parra) התאבדה ביריית אקדח באוהל המופעים שהקימה בשולי סנטיאגו בירת צ'ילה. בת 50 הייתה במותה. אני אציין את חייה ולא את מותה. בפברואר האחרון יכלה להיות בת מאה.

ויאולטה פארה הייתה הרבה דברים, ביניהם אישה, אם, פמניסטית, מהפכנית, פולקלוריסטית, יוצרת, מוסיקאית, זמרת ואמנית פלסטית. גם מי שלא מכיר אותה, כנראה מכיר שירים שהיא כתבה והלחינה, שהמפורסם מכולם הוא "תודה לחיים" (gracias a la vida) שהביצוע המוכר ביותר  הוא של מרסדס סוסה.  שיר זה הוא דווקא מהיצירות האחרונות שלה שנכתבו כמעין אקורד סיום לעשייה אמנותית עמוסה אבל לא מספיק ארוכה שנגדעה כאמור לפני 50 שנה. שם האלבום הוא "יצירות אחרונות" (ultimas composiciones), אסופת שירים אחרונים לפני פרידה מתוכננת.     

אבל מי זו ויאולטה? ויאולטה היא בעיקר מוסיקאית פולקלוריסטית. בגיל לא כל כך צעיר בתחילת שנות ה 50' של המאה הקודמת, שכבר הייתה אם לשני ילדים, אנחל ואיסבל שגדלו להיות מוסיקאים בפני עצמם, החלה לתור את ארצה צ'ילה ולאסוף לחנים, מנגינות ושירים מהאנשים. ויאולטה הסתובבה, הלכה הרבה, פגשה, הקשיבה, דיברה ובעיקר ניגנה את אותן המנגינות. בזכותה מקצבים כמו הקוואקה (cueca) והטונדה (tonada) קמו לתחיה. בנוסף להקלטת מנגינות עתיקות, ויאולטה גם הלחינה מוסיקה חדשה, שילבה ושינתה מקצבים, חלקם באופן רדיקלי ואקספרימנטלי חריג לתקופתה. אלבום שמאחד את הקטעים היותר ייחודיים נקרא "יצירות לגיטרה" (composiciones para guitarra)  בו היא המציאה את סגנון ה anti cueca, כנראה בהשפעת אחיה הגדול המשורר ניקנור פארה (בן ה 102) שהמציא את סגנון ה"אנטי שירה" (antipoesia). דוגמא נפלאה ליצירה מהאלבום היא el gavilan (הנץ).

אפשר לכתוב הרבה רק על המשמעויות של יצירה מעניינת זו. בסרט שנעשה לפני שנים אחדות על חייה (Violeta se fue a los cielos) ישנו עיבוד קולנועי מעניין מאוד ליצירה.

ויאולטה הייתה גם אמנית פלסטית ויצירותיה הוצגו בלובר בשנת 64'. היא הייתה האמנית הלטינו אמריקאית הראשונה שהציגה תערוכת יחיד במוזיאון.    

המורשת המוסיקלית של ויאולטה המשיכה בגל של צעירים שתחת השפעות היסטוריות ואמנותיות שונות (כמו שילוב סגנונות מוסיקה שונים, שירה, תיאטרון ועוד), החלו להתאגד באותן שנים בעיקר באוניברסיטאות בסנטיאגו ואחר כך גם בואל פאראיסו וערים אחרות. אותם מוסיקאים הושפעו בין היתר מחידוש מוסיקת הפולקלור על ידי ויאולטה, כמו גם מהמסרים הפוליטיים חברתיים שהביעה  ביצירותיה המקוריות. שירים כמו arriba quemando el sol (למעלה שורפת השמש) שמתאר את עבודת הכורים, arauco tiemne una pena (כאבו של אראוקו) על גזלת אדמות ילידי היבשת על ידי הכובשים וממשיכיהם, hace falta un guerrilero (חסר לוחם) על שאיפותיה שייוולד  לה בן שילחם למען האנשים ונגד גניבת המדינה בעד בצע כסף, והרשימה עוד ארוכה. לא רק הנושאים החברתיים העסיקו את ויאולטה. היא כתבה על אהבה, צער ואובדן כמו מות בנה הפעוט בעת שהייתה בפריס (rin del angelito), או בן זוגה השוויצרי שנסע לבוליביה (run run se fue pal norte) ועוד. 

זרם המוסיקאים ממשיכי דרכה המוסיקלית והאידיאולוגית של ויאולטה, נקראו La nueva cancion Chilena (השיר הצ'יליאני החדש). אמנים אלה שמו תמות כמו האנשים, אי הצדק, אי השוויון, עבודת האדמה, סבל הפועלים והכורים, גזל האדמות ועוד נושאים רבים בראש סדר העדיפויות. עליית הנשיא הסוציאליסט סאלבדור איינדה (Salvador Allende) לשלטון בשנת 70' עד להפיכה הצבאית ב9/11 (הראשון) בשנת 73', משויכת  כחלק מגל תמיכה באותם רעיונות שהתפתחו בצ'ילה והתבטאו במוסיקה של ממשיכי דרכה של ויאולטה במהלך שנות ה-60' ותחילת ה- 70'. מרבית האמנים של אותו זרם נאלצו לגלות מארצם בתחילה לארגנטינה ואחר כך בעיקר לצרפת ואיטליה. הבולט ממשיכי דרכה של ויאולטה  שנחשב ל"אב" של אותה משפחה מוסיקלית, הוא ויקטור חארה (Victor Jara), אשר נרצח על ידי חייל באצטדיון ששימש לבית מעצר ימים ספורים לאחר ההפיכה הצבאית.

הגלות לדרום – ויאולטה פארה \ תרגום - יפתח לוין

עין אחת השארתי באגמים; עקב חוסר תשומת לב מקרית

האחרת נשארה בפאראל (parral); בבר משקאות

אני זוכרת הרבה צער; של ילד שראה את נשמתי

אומללות ובגידות ; נקשרים במחשבותיי

בין המים והרוח; אני נאבדת במרחקים

זרוע ימין בבויין (buin); נשארה רבותיי המאזינים

האחרת בסאן ויסנטה (san vicente); נשארה לא יודעת לאיזו מטרה

החזה שלי ליד קוראקאוטין (curacautín); אני רואה אותו בגינה

ידיי במאיטנסיליו (maitencillo); מברכות לשלום בפלקן (pelequén)

חולצתי בפרקילאקן (perquilauquén); אוספת דגיגונים

הסתבכה לי בסן רוסנדו (san rosendo); כף רגלי כשחצתה פינת רחוב

השנייה בקירקינה (quiriquina); טבעה במים

ליבי אומלל; פעם בעצב בטמוקו (Temuco)

ובכה בקאלבוקו (calbuco); בקור בגלל הכפור

הולכת ומישרת את צעדיי; במעלה צ'אק'אבוקו (chacabuco)

עצביי משאירה בגראנרוס (raneros); הדם בסאן סבסטיאן (san sebastián)

ובעיר צ'יליאן (chillán); סבלנותי ירדה לאפס

כלייתי בקאברו (cabrero); הורסת הליכה

וברחוב באיטאטה (itata); נשבר לי הכלי

והקשה על לידת; בוקר של כסף

יורדת מספינה בירניואה (riñihue); נראתה ויאולטה פארה

בלי מיתרים בגיטרה; ללא עלים בקוליגה (coligüe)

להקה בצ'יגס (chirigües); באה להופיעה בפניה

יורדת מספינה בירניואה (riñihue); נראתה ויאולטה פארה

 

 

השיר שבחרתי לתרגם הפעם, מבוצע על ידי להקת Inti Illimani, אחת מהלהקות המשמעותיות בזרם המדובר. השיר "הגלות לדרום" מתאר את מסעה של ויאולטה ברחבי צ'ילה והמקומות בהם עברה באיסוף האוצר האנושי  והמוסיקלי האבוד. שמות המקומות מופעים בסוגריים בספרדית על מנת שתתאפשר הגייה נכונה שלהם. בכל מקום בו ויאולטה עברה, היא משאירה  איבר אחר מגופה, כך  שגופה הפיזי למעשה מתאחד עם המרחב הגיאוגרפי והחברתי.

בנסיעה, בטיול אנחנו הרבה פעמים לוקחים משהו מהמקום. לוקחים אבן, קונים מזכרת, זיכרון, טעם, ריח, take a picture. אבל לא ויאולטה. היא משאירה למקום, משאירה את היקר לה מכול, את איברי גופה. הגוף מתפזר כמו עקבות. האדמה מסמנת בגוף ולא הגוף מסמן באדמה. מעניין לחשוב על תפיסה זו, בה הגוף מתכלה ובמקביל מאומץ על ידי האדמה, ולא באופן הנפוץ באזורנו בו אדמה ונוף מאומצים על ידי האדם והופכים לסמלים של בעלות, לאומיות, אתניות, מאבק, מלחמה, שיבה ועוד. אצל ויאולטה האדם שייך לאדמה, ולא האדמה שייכת לאדם.  חשוב גם לשים לב שהדוברת היא אישה שחיבורה לאדמה ולמרחב האנושי, מושר לקהל מאזינים גברים.

אבל רגע, זו לא תפיסה שמוכרת גם לנו מתוך היהדות? "מעפר באת ואל עפר תשוב"? סיפור הבריאה מנסה להזכיר לנו את סדר הדברים, ההיררכיה הקיומית בעולם. אנחנו שייכים לאדמה ולא האדמה שייכת לנו. בעבודת האדמה אנחנו לא משעבדים את האדמה, אלא משתמשים בה עד שתשתמש היא בנו, בסופנו. כדאי לנו להיזכר במקומנו בעולם לצד אדמה ואנשים אחרים. קיום שהוא תמיד לצד מישהו ולא מעל מישהו. גם מעל האדמה זה רק מיקום פיזי ולא היררכי. תזכרו זאת מתי שאתם מצדיקים דברים בשם הדת. שאתם הולכים, לא משנה מאין ולאן, תחשבו מה אתם משאירים מאחור – אדמה, אנשים וגם חלק מעצמכם. רק אל תשכחו לאסוף את זיכרונותיכם ב"הליכה האחרונה".      

על היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה

נשים גברים ומה שביניהם - פסטיבלימוד 5 בלב הגליל

תאריך: 
יום שישי, 26 מאי, 2017 - 08:30 - 14:15
 

9:00 - חלוצים ממאדים, חלוצות מנגה? - עם מוקי צור

אזרחים ללא מען

~ שמחים להזמינכם לתערוכת צילומים ~

'אזרחים ללא מען' - הכפרים הבדואים הלא מוכרים של הגליל

 שיתוף פעולה בין הצלמת עדי סגל לאתר "דוגרינט"

 

7 במאי עד ה-6 ביוני

ימק"א ירושלים - רח' המלך דוד 26

 

פחיחרה, אום אל-חיאיא, קובסי, שחאדה, ראמיה, ג'ורדיה, ברבור

מקבץ, פזורה, כפר לא מוכר, התיישבות לא מוסדרת

 

כ-3000 בדואים חיים בגליל כיום במה שמכונה "פזורה", "כפר שאינו מוכר", או "התיישבות לא מוסדרת" בכ-25 נקודות התיישבות. מעט מאד מידע, אם בכלל, קיים על אזרחים ואזרחיות אלו  ועל מקום מגוריהם. רובם חיים ללא תשתיות כבישים, חשמל ומים וללא שרותים בסיסיים כמו שרותי בריאות, חינוך, פינוי אשפה, הסעות תלמידים ועוד.

איך נראית התיישבות לא מוכרת? איך נראים החיים בהיעדר תשתיות, בהיעדר תכנון? איך נראית התיישבות קבע של בדואים, שאינם נודדים כבר מאה שנה? ליד אילו יישובים היא נמצאת? וכמה זה קרוב?

לשאלות אלו ואחרות מתייחסת תערוכת הצילומים הדוקומנטרית שתנדוד במהלך השנה תחילה בגליל ובהמשך ברחבי הארץ.

בתערוכה 22 צילומים מ-8 מקומות לא מוכרים, בצירוף מפת הגליל בה סומנו לראשונה המקומות הללו אשר אינם מצויים במפות הרשמיות של המדינה.

מתוך דברי דנה וולפיילר ללקין:

"בתערוכה זו תושבי "הכפרים הלא מוכרים" הופכים ל"אנשים מוכרים". סגל כצלמת תיעודית, ודרכה אנחנו, מתעניינים בהם ראשית כאנשים ובהמשך מתעניינים באורח חייהם, ומשם יגיעו לתודעה ולשיח הציבורי ואולי אפילו לשינוי במדיניות ובאופק קיומם כאן.

 

מי אנחנו 

עדי סגל - צלמת דוקומנטרית עצמאית המתמקדת בנושאים פוליטיים, סביבתיים ואקולוגיים. מתגוררת בקהילה קטנה בגליל העליון. תמיד שמחה לשמוע רעיונות לסיפורים מעניינים. עבודות נוספות ניתן לראות ב www.adi-segal.com

"דוגרינט" - אתר חברתי דו לשוני של תושבי הגליל שמטרתו ליצור קהילה אזורית חזקה בדרך של דיאלוג מעמיק וחשיבה ביקורתית במטרה לקדם אופק משותף לכולנו בגליל. בנוסף מקיים פעילויות שונות במטרה לחבר בין האוכלוסיות השונות בגליל כגון:  ימים פתוחים, כנסים, סדנאות, הרצאות בנושאים חברתיים וסביבתיים... http://dugrinet.co.il/

 

לתאום ביקור ומפגשים:

דוגרינט – info@dugrinet.co.il

עדי סגל – segadi@gmail.com

התערוכה פתוחה 24 שעות

 

צילום: עדי סגל. עיצוב הזמנה: טלי אייזנר

אזרחים ללא מען

צילום: עדי סגל. עיצוב הזמנה: טלי אייזנר