את רשימה זו החלטתי להקדיש לשוליים מוסיקלים אמיתיים: דיסק שיצא בהוצאה עצמאית ומופץ רק ברשת- "משוטט בין עולמות" של האומן הכרמיאלי / חיפאי אלי בר יהלום:

בַּלַּיְלָה רוֹקַחַת סְגָנִית הַשּׁוֹפֵט
קְדֵרָה עִם נוֹזְלִים יְרֻקִּים
בְּיַחַד עִם בַּעַל-פֻּנְדָּק שֶׁלּוֹפֵת
קָרְבָּן בִּטְפָרָיו הַדַּקִּים.
בַּלַּיְלָה הוֹפֵךְ הַטַּבָּח לִזְאֵב
וְעוֹזֵר-הַקַּצָּב הוּא עַרְפָּד.
אַנְשֵׁי הַלֵּילוֹת מְטַפְּלִים בְּלִי כְּאֵב -
אַל תִּפְחַד, יַלְדִּי, אַל תִּפְחַד.

לפני זמן מה ניגש אלי אחד מתלמידיי והציע לי להאזין לדיסק- מדובר בחובב פנטזיה מושבע ולכן הייתי מסוקרן לשמוע איזו מוזיקה שבתה את לבו.

מדובר בדיסק עם למעלה מעשרים שירים, קצרים ברובם, שרובם ככולם עוסקים בממשק שבין עולם הפנטאזיה לבין העולם האמיתי. בר יהלום שר שאנסונים קצרים ורבי הבעה ומלווה עצמו בגיטרה קלאסית ושומר על מינמליזם מוסיקלי ושירה סיפורית בהירה וציורית. הוא שר על "ילדי פרודו פוטר" ועל ילדים משוכפלים וכהנה וכהנה והכל במין תערובת בריאה של הומור עצמי ואהבת הז'אנר.

נכון, מדובר בדיסק חובבני מבחינת הפקה אבל האמת שבו, עד כמה שזה נשמע ביזארי בהקשר הנוכחי, משכנעת: בר יהלום, פרופסור למדעים ואדם דתי, משורר ואומן מופיע שעדת מעריצי שירתו הולכת וגדלה בקרב צעירים רבים, מצליח לשכנע ולסחוף את המאזין הציני – זה שרוצה באסקפיזם טהור- לצאת למסע דילוגים מלא חן ומלא דמיון, כאילו ברסאנס הוא זה ששר לו על במה מותר מאדים מכדור הארץ..

ראיון עם אופיר זה ראיון מסובך, במקרה הזה אני יודעת על אופיר כמו שיודעת חברה על חברה טובה, אופיר חברה כבר כ-30 שנה ובקשתי ממנה להתראיין עם כובע ספציפי של העבודה, שהיא עצמה מגדירה ככובע של החיים.

אופיר מנהלת את מרכז ההנצחה בטבעון, אבל כשאני מבקשת ממנה להגדיר את תפקידה היא אומרת :"אני מנהלת את מרכז התרבות הכי גדול באזור".
בראיון  שוחחנו על תרבות והנצחה, ועל הנצחה בכלל.

כילדה למדה מוזיקה ובלט, כבוגרת למדה שילוב אומנויות בחינוך.
"כבוגרת הבנתי שהאומנויות הן כלי, ואני בעצם אשת חינוך ואני גאה בכך."
והחינוך עבורה הוא תהליך של פתיחה, של הקשבה לעורר סקרנות.
"לעסוק בתרבות, זה ליצור עולם טוב יותר", אופיר גאה שבטבעון ילדים מגיל 3 עד 18 נפגשים מידי שנה בתערוכות עם אומנות מודרנית ישראלית .

היא עצמה באה ממשפחה שכולה, אביה נהרג במלחמת יום הכיפורים ובמשפחתה יום הזיכרון נקרא "הימים הנוראים", ביום הזכרון יש משהו קשה באויר, כשמגיעות כל ההזמנות  לארועי זכרון זה מאד קשה.

מאז עבודתה כבר שלוש שנים במרכז ההנצחה, ביום הזכרון היא לא עם משפחתה "אני צריכה לחבק אחרים, להיות מאד מדויקת, מרוכזת, מקצועית, זו הפקה ענקית".
שוחחנו על מה עושים מול השיכחה של הנופלים, ומי היא רוצה שינציח את אביה.
אני חשה בקושי שלי בלשאול שאלות, בגלל  הטאבו שיש על הנצחה. אופיר לא נבהלת ומתמודדת עם שאלות הביקורתיות שלי על ההנצחה.

ובין היתר היא אומרת: אבא שלי בחר בלי שהיה חייב ,לחשוב על החיילים במקום על המשפחה וזה כואב.

לחצו כאן, להאזנה לראיון עם אופיר מאיר איתן

שישי 18.5.2012, בשעה 8.00 בבוקר, מוקדם יחסית למי שאינו עובד. ליד "חוות התבלינים" בקיבוץ חולתה מתקבצת קבוצת המטיילים של השבוע במסגרת "דוגרינט", לשמוע ולראות את "ההיבט האנושי של תושבי חולתה" בתקופת ייבוש האגם ואחריה.

כפי שקורה בסיורים האחרים של "דוגרינט", המשתתפים עצמם מהווים גם הם סיפור מעניין ומגוון – תושבים מיישובי משגב, כרמיאל, קיבוץ אילון, קיבוץ בית השיטה, עין הים, והרחוקים ביותר – זוג חביב ואופטימי מהישוב הדר-עם בעמק חפר. מתי קמו כדי להגיע לכאן בזמן?  חלק מהמשתתפים ששיערם לבן ואחד המצויד בשפם לתפארת מעידים על עצמם שייבוש החולה זכור להם היטב, אחרים זוכרים את "שירת האגם הגווע" – אלבום הצילומים של פטר מירום איש חולתה שיצא בשנת 1960 והיה לספר חובה בכל סלון קיבוצי ואף לתערוכת הצילום הראשונה במוזיאון.

עומדים במעגל ומציגים איש איש את עצמו, ואמנון לוין – מכנסיים קצרים ומרץ נעורים, מכריז על יציאה לדרך. עד לפני כשנתיים ניהל את מוזיאון "חצר תל-חי", וכאילו מאז ומעולם ועד ימינו אלה, הוא דואג לאתרים שבסביבה, מעורב בקביעת שלטי הסבר והכוונה של קק"ל, וכמובן בעצם תולדות חייו הוא סוג של היסטוריה מהלכת או אולי בועטת ומקפצת...

אמנון מוביל אותנו בבטחה בינות לאתרים השונים סביב האגם שהיה פעם, והיום גדלים בו מטעים ושדות, אל המזח הישן של דייגי חולתה אליו מגיעים לאחר נסיעה קצרה ברחוב הראשי של יסוד המעלה הנדמית לרגע כמו כפר אירופאי שדרכיו מרצפות אבן, אל ה"מדאפה" של אבו-מנצור שם ישבו דייגי חולתה בצוותא עם התושבים האלג'יראים שהובאו לכאן ע"י העות'מאנים, ולבסוף אל חניון דרדרה הסמוך לכביש גדות-גונן. החניון במזרח החולה, שטופח ע"י הקק"ל מוצל בעצי תות ואקליפטוס, מים מפכים בתעלה לאורכו ושלטים מספרים את סיפורה של פלוגת אנשי חולתה שהתיישבה כדי לשמור על המקום, ואנשיה שהקשר עימם היה באמצעות סירות בלבד, סבלו מיריות הסורים שמעליהם.

לאורך הסיור כולו בולטים בעיקר הצדדים האנושיים של ייבוש האגם, הכאב של אנשי חולתה שפרנסתם וגאוותם היו על הדיג במימיו, קבלת הדין של החברים הכואבים שהבינו כי הם שותפים למפעל ציוני אדיר מימדים שלימים התברר כטעות אופיינית להתלהבות של אותם ימים.  
עם חלוף השעות כאילו נחשפים רבדים סמויים מהעין ומרגשים – החל מהנופים והפינות המוכרים לבני המקום בעיקר, סיפור מתיישבי הדרדרה שמאוחר יותר נדדו והקימו את קיבוץ אייל, המתח סביב העלאת סיפורו של האגם באופרה קיבוצית ע"י בן המקום שעזב, ועד לתחושות הטראומה והאובדן של מייסדי הקיבוץ ובניו, עם גוויעתו של האגם.

אני מביט במשתתפים המהנהנים בראשם כאשר מפליג אמנון בסיפוריו – חלקם מכירים את הרקע מעצמם, אחרים שמעו, קראו, או מכירים חלק מהמושגים והשמות השזורים בסיפורים, וכולנו כמו נלכדים בקסמו של הקיבוצניק מחולתה שמראה לנו את הנסתר מהעין קרוב כל כך אלינו.

עוד על סיפורי המקום ובמיוחד על "המדאפה של אבו-מנצור"

עוד כתבות בנושא ייבוש החולה:

זכרונות

כשייבשו את החולה הייתי ילד קטן / חגי רוגני

זכרונות מבית הזכיון על שפת אגם החולה / עמוס רחמן

דעות

ייבוש החולה: הצלה או ניצול? / עדנה גורני

שירת האגם הגווע / דודו פלמה

הסטוריה

האגם המר / יהושע רץ

החולה: ממי מנוחות למי מריבה / ישראל בן דור

סביבה:

עיטמה לבנה שוחררה לטבע בשמורת החולה

ייבוש החולה, טראומה אקולוגית? מין נכחד של צפרדע נמצא בשמורת החולה.