בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום כיפור, אלו ימים של חשבון נפש. בין אדם לבין חייו, בין אדם לבין קהילתו, ובין אדם לחברה שבתוכה הוא חי.

ונפתח בקלישאה: "חום יולי אוגוסט"!

סְנוּנִיּוֹת גּוֹזְרוֹת
שְׁמֵי אֱלוּל כְּחֻלִּים
בִּתְנוּעָה נֶחֱרֶצֶת.

כְּפַרְוָה זְהֻבָּה וְרַכָּה
נָעִים בָּרוּחַ גַּלֵּי עֵשֶׂב
בַּדֶּרֶךְ לְיַרְדֵּן.

לְיַד גָּדֵר שֶׁל בַּרְזֶל

והנה אנחנו כבר עשר שנים אחרי הנסיגה מלבנון. וכבר מוציאים כל מיני כתבנים זריזים את המחשבונים ומתחילים לתקתק את חשבון כדאיות הנסיגה. וכמובן שאלת השאלות, שלא נשכח, האם מצבנו לאחר הנסיגה טוב מאשר לפניה.

(אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש, ראיתי אותך אחת שתיים שלוש)

והנה כמו בכל שנה לפני הקיץ, תמו להם החגים לפתע והלכו למקום שהחגים הולכים אליהם אחרי החגים, שם הם מתמרקים כדי להגיע כמו חדשים בשנה הבאה. הקיץ החל כרגיל והים נפתח לרגל פרוץ מאורעות החופש הגדול.

ישנו כלל ידוע, לפחות לי, בחיינו הציבוריים שמי שחושף חוטף. ואכן אני לא מתמוטט מכך שבעקבות דברים שאני כותב מעת לעת אני חוטף, ולפעמים גם כהוגן.

למה, אם אני כזה דמוקרט, מפחידות אותי כל כך המגמות המתרחשות כעת בחברה הישראלית. מה כל כך נורא בכך שישנם אנשים בארץ שחרדים לביטחון המדינה יותר מאשר לדמוקרטיה הישראלית? באמת מה כבר יכול לקרות?

לצאת מעין הסערה

עוד לא תמו אירועי יום העצבנות וכבר נכתב לו עוד מערכון במחזה שכולנו לוקחים בו חלק. המערכון מוקדש לח"כ יעקב כץ (כצל'ה), שמנהל מסע לטיהור הכנסת והחברה הישראלית מהומואים.