בפתח ספרו "המוקיון", כותב הסופר הגרמני היינריך בל בערך כך: אפילו שיר בן שורה אחת הוא פוליטי. אכן.

"השפים הפכו להיות הכוהנים החדשים שלנו והמסעדות הפכו למקדשים. במקביל לעיסוק האובססיבי באוכל נוצר גם עיסוק כפייתי בהרזיה ובתרבות הגוף.

לפני כ-20 שנה, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הררי הרהורים ומחשבות הביאו אותי לצאת למסע. כמו רבים אחרים נקלעתי לקרע גרוטסקי עצום בתוכי שלא נתן לי מנוח.

הגילויים על השחיתות הציבורית, השיתוק המדיני, מעמדה הרעוע של ישראל בעולם, הפערים החברתיים הגדלים מיום ליום, כל אלו ועוד קלקולים שונים אחרים מעוררים את המחשבה על המנהיגות הישראלית בעת הזאת.

(המשך לטור הקודם על חינוך וחופש)

האם תפקידו של בית הספר הוא להכין את הילד לשרוד בעולם ולכבוש מקום בחברה, או לתת לילד ידע נרחב על החיים ולהכשיר אותו לחשיבה עצמאית ויוצרת? האם יש ניגוד בין השניים?

את יומני התחלתי לכתוב בגיל 22. זה היה במטוס אל על שעשה דרכו לאירופה וארה"ב.