חוגגים יום הולדת שנה לדוגרינט

דוגרינט חגג ביום חמישי שנה לקיומו בערב שעסק גם בנושאים "וירטואליים", וגם במציאות. הערב, שנערך במועדון היישוב יובלים, נפתח בהופעה מקסימה של קרקס הגליל – קרקס יהודי-ערבי, שבו משתתפים בני נוער מהסביבה. בתור חובב להטוטנות וג'אגלינג, כל הופעת קרקס שובה את לבי, אבל המופע של קרקס הגליל היה מקסים מיוחד - ילדים ערבים ויהודים, בני 15-10, מופיעים יחדיו, משתפים פעולה מהקמת התפאורה ועד סיום המופע, תומכים אלה באלה, נותנים אמון האחד בשני. המבוגרים מסייעים לקטנים, הקטנים סומכים על הגדולים. היה מרשים (וצריך להכין עליהם כתבה לדוגרינט – עוד משהו ש"צריך לעשות" בעקבות האירוע).

אחרי המופע בירכה חדוה לבנת בשם ההורים הנרגשים את דוגרינט, ואת כל הקוראים, הכותבים והעובדים מאחורי הקלעים, לכבוד יום ההולדת. חדוה, היוזמת של דוגרינט, סיפרה על קשיי הלידה של האתר, על מה שהספקנו להשיג, ועל העבודה הקשה שעוד צריך להמשיך ולעשות. חלק מהשותפים לעבודה באתר, שפגשו זה את זה עד הערב רק באמצעות האימייל והטלפון, נפגשו לראשונה פנים אל פנים. שניים מהם – יהושע רץ ונסרין מורקוס קיבלו תעודת הוקרה מיוחדת על מסירותם לאתר.

בפאנל שהנחה דודו פלמה, השתתפו גבי זוהר – עיתונאי, מרצה לתקשורת ושדרן ברדיו "צפון ללא הפסקה", אמל זיאדה – רכזת ארצית בארגון "מהפך - تغيير" לקידום חברתי וצביקה בשור – מומחה בשיווק באינטרנט ופעיל חברתי (וגם חבר טוב, אז אל תצפו לאובייקטיביות).

חברי הפאנל, כולם עיתונאים בעבר, הקשורים לתקשורת גם היום, דיברו על הנסיון האישי שלהם בעולם התקשורת, על המאפיינים היחודיים של האינטרנט לעומת התקשורת ה"ממוסדת" יותר (עיתונים, טלוויזיה ורדיו), על מה אפשר ואי אפשר לעשות באינטרנט, ומה זה אומר על דוגרינט.

כל המשתתפים הסכימו ש"אין מה לצפות" מתקשורת המיינסטרים, שהמנהלים והעורכים הבכירים בעיתונים הגדולים או בערוצי הטלוויזיה לא מתעניינים בפריפריה ככלל ובגליל כפרט, ושהגיע הזמן שאנחנו (כן – גם אתם) נתחיל לקחת אחריות ונקדם את אמצעי התקשורת וערוצי המידע שאנחנו מעוניינים לצרוך.
אבל במקום סיכום של הדברים שנאמרו, הנה כמה דברים חדשים שלמדתי מכל אחד מהם, בצירוף כמה המלצות מעשיות שכל אחד נתן לדוגרינט לשנה הבאה.

גבי זוהר הציג דילמה מעשית שעמדה בפניו, בזמן שהיה עורך ראשי של מהדורת החדשות המקומיות של הטלוויזיה בכבלים באזור הצפון. אחרי אירועי אוקטובר 2000 פנו אליו שני קציני משטרה ודרשו לקבל את כל החומר שצולם למהדורות החדשות המקומיות, גם חומר שצולם אך לא שודר. "היינו ארכיון מדהים לאירועי אוקטובר 2000", אמר זוהר, והסביר שערוצי הטלוויזיה הארציים לא הגיעו לכל ההפגנות, לא תיעדו אותן לכל אורכן, ולא הכירו את השטח כמו שהכתבים והצלמים של התחנה המקומית הכירו. זוהר אמר שהוא ידע מיד מהי התשובה שעליו למסור לקציני המשטרה. "התשובה שלי לדרישה היתה ברורה – אני לא מוסר את החומר, אלא אם תביאו צו בית משפט". ובכל זאת, אמר זוהר, הנושא מעלה את הדילמה שכל עיתונאי צריך לעמוד מולה – לאיזה צד הוא נאמן? האם הוא קודם עיתונאי, קודם בן אדם, קודם ישראלי, קודם יהודי?

סוף הסיפור טיפוסי למתרחש ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון": תוך שלוש שעות הצו היה מוכן והחומר נמסר אחר כבוד (או בלי כבוד) למשטרת ישראל. המסקנה: בפעם הבאה שאתם מפגינים נגד המשטרה, הממשלה או הרשויות – כדאי שתהיו רעולי פנים. אי אפשר לדעת מי מצלם אתכם ולאיזה ידיים החומר הזה יגיע.

אמל זיאדה המשיכה בדיוק בנקודה הזו – אירועי אוקטובר 2000. למה לוועדת אור לא היה חומר שתיעד את התנהגות השוטרים, בעוד שלידי המשטרה הגיע חומר רב שתיעד את המפגינים? אולי התקשורת הישראלית לא מילאה את תפקידה כראוי ותיעדה רק צד אחד של הסיפור? "העיתונות לא הרגישה צורך לצלם את השוטרים, זה נובע מהמקום שגבי דיבר עליו – 'אני פטריוט ישראלי', אני לא מרגיש צורך לתעד את הצד שלי".

אמל דיברה על פעילותה בארגון אעלאם (מרכז תקשורת לחברה הערבית פלסטינית בישראל), ועל האפליה הקיימת בכלי התקשורת בעברית כלפי הציבור הערבי בישראל. הדילמה שאותה הציגה היתה האם להופיע, למשל, בתוכניות בערוצי טלוויזיה מרכזיים? מצד אחד – כך תוכל להציג את עמדתה ולנסות לשנות את הדרך שבה מוצגים פלסטינים אזרחי ישראל בתקשורת בעברית. מצד שני – יש בכך מתן הכשר למצב הנוכחי, שבו ערבים מוצגים בדרך כלל רק בתור מפגינים מסוכנים, טרוריסטים בפוטנציה או כקוריוז חביב בתוכניות אוכל אקזוטיות מהגליל. לתשומת לבכם בפעם הבאה שאתם מתנדבים להשתתף בהפקה מרכזית של ערוץ 2.

צביקה בשור לא דיבר על דילמות, אלא על דיכוטומיות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהם, ואולי הגיע הזמן להתנער מהן. האחת היא הדיכוטומיה שבין "הציבור" ל"תקשורת", בין צרכני התקשורת ליוצרי התקשורת. בעולם שהכרנו לפני האינטרנט היו עיתונים גדולים, ערוצי טלוויזיה, והם אלה שקבעו מה יהיה המסר שיופץ לציבור. בתור צרכני תקשורת יכולנו רק לפנות אליהם בתקווה שיואילו להעניק לנו זמן שידור, או שטח פרסום. כיום, הרייטינג של פייסבוק בישראל גבוה יותר מהרייטינג של חדשות ערוץ 2. אפשר להפיץ סרטונים ביוטיוב, ולספר את הסיפור שלנו בלי עזרה ותיווך של גורמי תקשורת גדולים.

דיכוטומיה שנייה היא זו שבין סיקור לפעולה, והיא קשורה גם לאתוס האובייקטיביות של התקשורת. לכאורה, אמצעי התקשורת אמורים להיות אובייקטיביים, ולא לנקוט עמדה משלהם. לדעת צביקה, אין אובייקטיביות גם בגופי התקשורת הגדולים, ובטח שלא צריכה להיות כזו בעולם האינטרנט. לדבריו, "תקשורת טובה אומרת מאיפה היא באה". גם מי שמסקר את המצב הוא בעל עמדה, וגם הוא חלק מהפעולה או מהניסיון לשנות ולהשפיע על המצב.

כדוגמה לפעולה ולסיקור שהשתלבו זה בזה הביא צביקה את קמפיין האינטרנט של דב חנין לראשות עיריית תל אביב, שהוא היה ממוביליו. ממצב של 6% תמיכה בתחילת המרוץ הגיע דב חנין ל-35% תמיכה ביום הבחירות. החלק העיקרי של הפצת המסר נעשה באינטרנט, על ידי בלוגים, רשתות חברתיות ורשת של פעילי אינטרנט שדיווחה על הקמפיין, אבל גם היתה עסוקה בלנהל אותו. "סיפרנו את הסיפור שלנו, כי אף אחד אחר לא עשה את זה", אמר צביקה, והציע לדוגרינט לעשות זאת גם בגליל. "המפגינים צריכים להחזיק מצלמות ולהעלות את התמונות לרשת, לא צריך לחכות לערוצי הטלוויזיה. אנשי הגליל צריכים לכתוב ולסקר את עצמם".

גם לגבי זוהר היו כמה עצות מעשיות לדוגרינט: האתר צריך לתת ביטוי פריפריאלי שלא קיים בתקשורת הכללית, הוא יכול למלא את החסר בתקשורת הארצית, ולעסוק בתכנים של קירוב בין יהודים לערבים, בין עולים לוותיקים ובין ציבורים שונים אחרים. ודבר אחרון - דוגרינט יכול להוות קרן אור ולשמש כבמה משותפת של אנשים ממקומות שונים, תרבויות שונות, והשקפות שונות, בזמן ששאר אמצעי התקשורת אינם מספקים הזדמנות למפגשים כאלה.

בתשובה לשאלה "לאן דוגרינט צריך ללכת מכאן?" אמר זוהר שחשוב להגדיר מה המטרה שרוצים להשיג – הגדלת התפוצה? איזון תקציבי? לדעתו, המטרה לא צריכה להיות דווקא הגדלת החשיפה, אלא שמירה על מסר מסוים וייחודי של דוגרינט.

אמל אמרה שלדעתה, השאלה החשובה היא איך לשמור על הקוראים שנכנסים לאתר. "איך דוגרינט יוצא מהדימוי המצועצע של 'דוקי' (דו-קיום) ומוכר סחורה אחרת". לדבריה, דרך אחת לעשות זאת היא "להיות מעורבים בשטח, במה שקורה בשטח". כדי להגיע גם לקהלים נוספים, ובעיקר לקוראים וכותבים ערבים, היא אמרה, צריך לרכוש את אמון הקהל. "מילת המפתח היא להראות משהו שונה. להעיז יותר ולומר את הדברים על השולחן".

ועם ההמלצה הזו - לדבר דוגרי, ולחשוב, לנסח ולחדד את המסר שאותו אנחנו רוצים להעביר באתר, הסתיים הערב. להתראות בערבים הבאים, ובאתר דוגרינט.