רימונדה ונפתולי הגורל

תגיות בלוג
ישובים

אמנון לין (יליד 1924) שימש במשך שנים ארוכות בתפקידים ציבוריים בכירים הקשורים בערבים בישראל. בספר זיכרונותיו, הנקרא באופן סמלי "בטרם סערה" (ואשר יצא לאור בשנת 1999, כשנה לפני מאורעות אוקטובר 2000), הוא משתף את הקורא בפירות הניסיון רב השנים שצבר בתחום היחסים שבין יהודים וערבים. בשנת 1951 קיבל על עצמו לנהל את פעולות ההסתדרות בקרב הערבים בגליל המערבי. נראה היה לו שיוכל להמשיך בפעילות שבה החל במגעיו עם התושבים הערביים בעמק יזרעאל, לפני מלחמת העצמאות, כחבר קיבוץ משמר העמק. חותנו, אבא חושי, היה ראש עיריית חיפה ועמד בראש המחלקה הערבית של מפא"י.

ההסתדרות פעלה משנותיה הראשונות בקרב הערבים בארץ-ישראל, כאשר הפיתרון לניגוד הלאומי היה אמור להיווצר על ידי הקמת "ברית פועלי ארץ ישראל" שבה יתחברו יחד הסתדרות העובדים העברית והסתדרות עובדים נפרדת, ערבית. למעשה, החלום הגדול לא היה מעולם בר מימוש ולמעשה "הברית" הייתה שלוחה הסתדרותית שבמסגרתה, לצידו של אבא חושי, היו כמה פעילים והיא ניסתה להשפיע על פועלים ערבים במקומות עבודה מעורבים, בערים הגדולות ובמחנות הצבא הבריטיים. בשלהי תקופת המנדט הבריטי נפתחו 28 סניפים של הברית ברחבי הארץ ומספר חבריה הגיע ל- 5000 מתוך 200,000 שכירים.

עם קום המדינה, הפכה הברית ל"ברית פועלי ישראל". רבים מהפעילים במסגרתה היו יהודים מארצות ערב, הבקיאים בשפה הערבית ובתרבות הערבית. הברית שירתה עתה את האינטרסים הפוליטיים של מפא"י והגוף ההסתדרותי פעל עתה לגיוס תמיכתם של הערבים במפא"י במערכות הבחירות לכנסת ולעיריות של הערים הערביות והמעורבות. מפא"י לא קלטה חברים ערביים לשורותיה והיא הקימה רשימות מיעוטים, שיוצגו על ידי חברי כנסת ערביים. חברי כנסת אלו הצביעו על פי ההוראות שקיבלו ממפא"י.

מתוך זיכרונותיו משנות החמישים, מתבלט סיפור על שתי נשים ערביות, אם ובתה, מעכו. קריסמס חאווה, אלמנתו של חביב חאווה, שנמנה עם עשירי הנוצרים בארץ, הייתה עובדת סוציאלית. בימי המנדט הבריטי, איבד חאווה את כל הונו. יש הטוענים שמכר את אדמותיו לקרן הקיימת ואחר כך דחה הצעה של ידידיו היהודים להקים מפעל בעכו בשיתוף עם כמה קיבוצים. מכל מקום, הוא מת חסר כול.

לחביב ולקריסמס הייתה בת, רימונדה, שנודעה ביופייה, השכלתה ותבונתה. הפעילים הנוצרים של הברית הציעו ללין לגייס אותה לפעולה במסגרת "הברית", כמרכזת ענייני הצעירות הערביות.
רימונדה התקבלה לעבודה והוטל עליה לארגן פגישות הסברה לנשים ערביות, בהשתתפות נציגות ההסתדרות מחיפה ומהקיבוצים בסביבת עכו. רימונדה, שהייתה בת 18, הוכיחה כושר ארגון ונראה היה שתוכל להתקדם. לין תכנן לשלוח אותה לסמינר של פעילי ההסתדרות, אך לאחר כמה חודשים, נאלץ להפסיק את עבודתה עקב קיצוצים תקציביים. רימונדה והפעילים הנוצרים בעכו קיבלו את הדבר באכזבה רבה.

לימים, רימונדה עזבה את ישראל ועברה להתגורר עם קרוביה בירושלים המזרחית. היא נישאה לדאוד טוויל, בנקאי אמיד שעבד בירדן ובגדה המערבית והפכה לדמות ידועה ומוכרת בחברה הפלסטינית בשטחים. בשנות השבעים היא ניהלה משרד עיתונות בשירות אש"ף במזרח ירושלים. אישים ישראלים רבים התארחו בביתה ברמאללה לאחר מלחמת ששת הימים וציטטו אחר כך מדבריה נגד ישראל. הממשל הצבאי בשטחים עצר אותה כמה פעמים והיא הושמה במעצר בית וכתבה ספר אוטוביוגרפי, המוקדש בין היתר למאבקה נגד הכיבוש הישראלי (ראה להלן).

היא גם ניהלה מכון ללימודים פלסטיניים. שתי בנותיה התפרסמו גם הן. הבכורה נישאה לאברהים סוס פסנתרן וסופר, שניהל את משרד אש"ף בצרפת. הבת הצעירה, סוהא, נולדה בשנת 1963. במלאת לה 18, עברה לפריס שם גרה אחותה הגדולה. בשנת 1984 עזבו רימונדה טוויל ובעלה את הבית ברמאללה ורימונדה פתחה משרד עיתונות בוושינגטון שנתמך על ידי אש"ף וגרה לסירוגין בצרפת ובארה"ב.

עקב פעילותה של האם, פגשה סוהא את יאסר ערפאת וב- 1989 עזרה בארגון ביקורו בפריס. אז הציע לה ערפאת לעבוד במשרדו ובאוקטובר באותה שנה הגיעה למטה אש"ף. פחות משנה לאחר מכן, בקיץ 1990, נישאו השניים בטקס חשאי בתוניס. ערפאת היה אז בן 61 וסוהא בת 27. סוהא הנוצרייה התאסלמה. אביה ואמה התנגדו בתוקף וגם ראשי אש"ף. סוהא, צעירה מודרנית ונוצרייה, לא התאימה לדימוי של גיבור המהפכה המסור למאבק הלאומי. רק בתחילת 1992 התפרסמו הנישואים בתקשורת. מנישואים אלו נולדה זהווה, בתו היחידה של ערפאת.
בספרה מעצר בית, מתארת רימונדה את הסבכים של זהותה. כנוצריה בחברה מוסלמית ברובה וכאישה מודרנית בחברה מסורתית, היא נמצאה במאבק מתמיד להכרה ולמימוש עצמי. היא מתנגדת לכיבוש הישראלי בשטחים, אך מעריכה את החופש והפתיחות של החברה הישראלית, שמהם נהנות גם הנשים בישראל. היא דוברת עברית רהוטה וביחסה לישראלים וליהודים בכלל ישנה קשת רחבה של גישות: מאהדה והערכה ועד להתנגדות ואיבה. יש לה ביקורת חריפה גם על החברה הפלסטינית וגם על ירדן, במיוחד במה שקשור ביחס לנשים. עם זאת היא נוטלת על עצמה לשאת את דגל המאבק הלאומי הפלסטיני. את אימה היא מתארת כאישה דעתנית, מרדנית, שהייתה מסורה לעניין הפלסטיני ולצורך זה השתמשה בקשריה עם המושל הצבאי בעכו. האם, בת למשפחה מכפר יאסיף, גדלה בארה"ב, ביקרה בשיעורי בלט וחלמה על לימודי רפואה, אך משפחתה העדיפה לחזור לפלסטין. כאשר חזרה לכפר, התקשתה להסתגל לתפקידה המסורתי כבת. בדומה לאם, האמינה רימונדה בדיאלוג מתמיד עם ישראלים.

הוריה של רימונדה התגרשו בילדותה, כאשר הייתה בת שבע ואחיה היו בני 12 ו-5. בחברה הערבית המסורתית באותן שנים, לפני 1947, נחשב הדבר לעזות מצח מצידה של האם וכעונש נלקחו ממנה הילדים ובהם רימונדה, שנשלחה למנזר בנצרת. על האם נאסר לבקר את הבת. אביה היה בעל קרקעות ולדבריה מצודת ג'ידין (כיום קיבוץ יחיעם) והקרקעות מסביב לו, היו בבעלות המשפחה ממחצית המאה ה- 19, עד שנמכרו. האב היה סוחר בתבואה לצי הבריטי ובסופו של דבר, איבד את כל הונו. כדי להצילו מהנושים, מכר הסב אלפי דונמים בחיפה, כיום באזור הדר. באפריל 1948, בזמן שהתחוללו הקרבות בחיפה, הייתה בבית דודתה בחיפה. מן המרפסת בבית הדודה ירו הפלסטינים על בתי היהודים בצידו השני של הרחוב. הדודה לקחה את חמשת בניה ואת רימונדה וברחה לבית אחר, במושבה הגרמנית ואחר כך הצליחה לצאת עם משפחתה ללבנון. רימונדה הוחזרה למנזר ושם, באורח פלא, באו לבקרה האם והאב. האב ברח ללבנון, חצה את הגבול בחזרה לישראל, נורה ברגלו ונעצר. למרבית המזל, מפקד היחידה היה בכור שלום שטרית, ידידו משכבר הימים (שהתמנה לשר המיעוטים לתקופה קצרה ואחר כך לשר המשטרה) והוא דאג לטיפול ולמסמכים הנדרשים. המלחמה והגבולות החדשים הרחיקו את ההורים משני האחים, שנמצאו בפנימייה בחלק הירדני של ירושלים, אך עקב תלאות המלחמה, היחסים ביניהם הוטבו ושניהם דאגו לבת. לאחר המלחמה, חזרה רימונדה לעכו. האם מצאה עבודה כעובדת סוציאלית בכפרים מסביב לעכו. רימונדה המשיכה בלימודיה במנזר בנצרת עד שנת 1952 ואחר כך הועברה למנזר בחיפה. בחיפה הייתה הערבייה היחידה בקרב בנות יהודיות, רובן מאירופה, שהוטבלו לנצרות כדי להינצל מידי הנאצים. רימונדה התרשמה מאוד מהמטען של התרבות היהודית והאירופית שנשאו עימן. הנערות היו ידידותיות מאוד כלפיה והתפתחה ידידות עמוקה. מסיפוריהן של הבנות היהודיות, למדה על שואת היהודים באירופה ובין היתר קראה את יומנה של אנה פרנק וקטע ממנו מצוטט בספרה. באחת החופשות, השתתפה רימונדה במסיבה לציון הגעתו של אמבולנס לעכו. במסיבה השתתפו יהודים וערבים ובין היתר, נבחרה מלכת יופי מקומית. כאשר הוחלט לתת את הפרס הראשון לנערה יהודית, בניגוד לתוצאות התחרות, פרצה מהומה. לבסוף הוחלט, כפשרה, לבחור שתי מלכות יופי, יהודית וערבית. רימונדה זכתה בתואר מלכת היופי הערבית. אביה כעס מאוד על הפגיעה בכבוד המשפחה אך לבסוף האם הצליחה לפייס אותו. המציאות הייתה קשה מאוד. האב איבד את כל הקרקעות, כי עזב את עכו בזמן המלחמה. רימונדה הזדעזעה כאשר התברר לה שהמשפחה של אחת מחברותיה היהודיות התגוררה בבית דודתה, שברחה מן הארץ. בשנת 1954עברה רימונדה לבית ספר סן ג'וזף בירושלים. מהגג של נוטרדם, התבוננה ביחד עם האם שבאה לבקרה אל ירושלים המזרחית, שנמצאה מעבר לגבול. רימונדה אינה מספרת דבר על עבודתה במסגרת ה"ברית", כפי שסיפר לין. היא רק מציינת שבאחת מחופשות הקיץ עבדה במשרד הפנים בעכו. היא התלבטה לגבי המשך דרכה בחיים ולבסוף החליטה לעבור את הגבול לירדן, ולהתאחד עם אחיה. תקוותה הייתה שההורים אף הם יצטרפו וכך תתאחד המשפחה מחדש, אך הדבר לא קרה. בשנת 1957, בהיותה בת 17, עברה רימונדה את הגבול לירדן, במעבר מנדלבאום, והתחברה לאח ג'ורג', בעמאן. זמן-מה לאחר מכן, נפטרו הוריה. שוב נמצאה רימונדה במקום זר מבחינתה:"אכן עמאן הירדנית הייתה שונה מאוד מן הגליל הישראלי. ערביי הגליל היו נתונים לדיכוי וסבלו אפליה מצד שלטונות ישראל, אבל הושפענו השפעה גדולה מסגנון החיים המודרני והפתוח של היהודים בישראל. בעמאן היה עלי לשכוח הכל, ולהתאים את עצמי לכללי התנהגות חמורים הרבה יותר" (טוויל, מעצר בית, עמ' 51).
לין חותם את הסיפור בכותבו:"לא אחת אני מהרהר מה היה קורה אילו- מי הייתה, למשל, אשתו של ערפאת אלמלא הקיצוצים התקציביים שנכפו על ברית פועלי ישראל בראשית שנות החמישים?" (לין, בטרם סערה, עמ' 85)

מקורות
רימונדה חווא טוויל, מעצר בית, אדם, ירושלים (1979)
אמנון לין, בטרם סערה, קרני, ת"א (1999)
דני רובינשטיין, ערפאת, זמורה ביתן, לוד (2001)

– –

תגובות

علِّق

محتويات هذا الحقل سرية ولن تظهر للآخرين.
CAPTCHA
This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.