"נַכְּבָּה", האם זה מושג מפחיד ?

כל פלסטיני בעולם נזכר ביום ה- "נכּבה" בחמישה עשר למאי בכל שנה, אך אנו הפלסטינים בישראל נזכרים בה פעמיים. הפעם הראשונה ביום העצמאות, שהתאריך הלועזי שלו משתנה בהתאם לתאריך העברי, והפעם השנייה ביום הזיכרון ההיסטורי הידוע לנו.

שני האירועים מאורגנים, בדרך כלל, על ידי ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים בישראל, וועדת שמירה על זכויות עקורי כפרים מ- 1948. זה אולי נשמע מוזר, אך הסיבה לכך הגיונית בהחלט, כי הפלסטינים בישראל יוצאים ביום העצמאות בכל שנה לעצרת שמתקיימת על אדמת כפר ערבי שתושביו גורשו ממנו, כדי לא לנצל את יום החופש הזה לבילויים כמו שהם נהגו בשנים עברו. ואילו ביום הזיכרון לנכּבה, מקיימים אירועים בכל כפר וכפר שכוללים ערבי שירה, פתיחת גלריות של עבודות ציור פיסול וצילום, הקרנת סרטים, שמתמקדים בהעלאת המודעות למאורע ההיסטורי.

ביום שבת ה- 15 במאי 2010 חל יום הזיכרון ה- 62 ל "נכּבה". המשמעות הלשונית של המלה "נַכּבָּה" זה אסון, ומה שחוו הפלסטינים בשנת 1948 היה ללא ספק אסון. בשנת 1948 נהרגו יותר מ-2000 בני אדם ב-44 כפרים באזור הגליל: מג'ד אלכרום, בענה, דיר אלאסד, עילבון, סעסע, ספד, חוסנייה, חולה ועוד.. האנשים גורשו מבתיהם וכפריהם, מי שיצא מביתו במחשבה שזו רק מלחמה שתסתיים תוך כמה ימים, חזר לחורבות והריסות, ומי שלא חזר לכפרו, נמנה בין הפליטים בתוך גבולות המדינה או מחוץ לה.

בשני המקרים אנשים לא וויתרו – עד היום - על זכות השיבה לאדמותיהם.
כל זה, מבחינה אנושית וגם מנטאלית, הוא חלק בהיסטוריה של עם שאמור לשמר אותה ולהעבירה מדור לדור, הרי זה מאורע שמעצב את חיינו מאז 1948 ועד היום וכל עוד הוא משפיע על זכויות בסיסיות של בני אדם, שום חוק לא יצליח למחוק חוויות מזיכרונם של אנשים. כמו שיהודים אינם רוצים ואינם יכולים לשכוח את ההיסטוריה שלהם - כי היא זו שמעצבת את חייהם, מדינתם, דעותיהם וכיו"ב - גם אנחנו לא, וזה לא אמור להפחיד מישהו.

הנכּבה האישית שלי!

נכּבה זה לא רק סיפור קולקטיבי. זה גם מספר רב של סיפורים אישיים. הנכּבה האישית שלי הכתה במפתיע, כי אני מכירה את אמא שלי יותר מ- 30 שנה, ושמעתי סיפורים מפיה על ההיסטוריה של העם שלי, אך את הסיפור הזה היא שמרה בבטן שנים רבות.

אמא נולדה בשנת 1947 וביום הנכּבה עצמו הייתה בת שמונה חודשים, משפחתה הגדולה התאגדה וחיפשה מקום מבטחים באזור דרום לבנון, התינוקת בכתה שעות על גבי שעות, עד שבא דוד שלה והציע לאביה:" הבכי של התינוקת שלך יסכן אותנו, אנחנו עלולים להיהרג ע"י הלבנונים, אם היא לא תירגע אתה צריך להרוג אותה." למזלה – ולמזלי גם - אמא לא נהרגה. ובהיותה בת 23 היא הפכה להיות כלתו של דודה שהציע להרגה! ומעולם לא היה דין וחשבון בינה לבינו. בשנה הנוכחית, הרגשתי את האסון יותר משאר שנים, הרי קיומי היה תלוי בקול בכי של תינוקת.

אחרי שנים ארוכות של מה שאפשר לתאר כבורות, החברה הערבית פלסטינית בישראל ידעה התעוררות בנושא הנכּבה, שכוללת תיעוד הסיפורים האמיתיים של מי שהיו שם וחוו את הנקבה על בשרם.

רנין ג'רייס, ילידת כפר יאסיף, פעילה בעמותת "זוכרות", יצאה למסע איסוף עדויות של נשים פלסטיניות מהגליל, והגישה לנו אותם בסרט קצר, שבו הנשים מתארות את החיים לפני 1948, חלקן מספרות על אירועי הנכּבה שחוו, ומתארות את ההרס, את הפחד והכמיהה לאורח החיים שהיה.

<object width="480" height="385"><param value="about:blank" name="movie" /><param value="true" name="allowFullScreen" /><param value="always" name="allowscriptaccess" /><embed width="480" height="385" allowfullscreen="true" allowscriptaccess="always" type="application/x-shockwave-flash" src="about:blank" /></object>

לצפייה בסרט באתר יו-טיוב - לחצו כאן