מקרה מפיסטו 8.9.10

בפתח ספרו "המוקיון", כותב הסופר הגרמני היינריך בל בערך כך: אפילו שיר בן שורה אחת הוא פוליטי. אכן. מחאת השחקנים שהתעוררה פתאום, בבוקר יום קייצי לח של אוגוסט, לגמרי במקרה ככל הנראה, הפכה במובן מסוים להיות אקורד הסיום של נשף המסכות הנוכחי, שהוא רק עוד אחד מנשפי המסיכות שמתחוללים כאן במשך שנים ארוכות, 43 שנים, ליתר דיוק.

הפעם צריכים שחקני התאטרון של ת"א, ואולי לא רק הם, להסיר את המסכה מעל פניהם ולגלות לציבור הרחב והסקרן, הצופה מן הצד, לאיזה צד באמת הם שייכים: האם הם בעד המשך הכיבוש או נגדו. אבל הפעם הזאת נדרשים השחקנים לפעולה שעלולה להיות הרת גורל לגביהם. משום שמה שמסתמן הוא שבהחלט קיימת האפשרות שמה שיאמרו ויעשו יש לו השלכה מעשית על עתידם המקצועי והכלכלי.

הסרט מפיסטו מ-1981 בבימויו של הבמאי היהודי הונגרי אישטוון סאבו, המהווה עיבוד קולנועי לספרו של קלאוס מאן מ-1936 עוסק בביקורת על הגרמנים הרבים שזכו ברווח אישי כתוצאה מ"מכירת נשמותיהם לשטן" - הענקת תמיכתם וסיועם למשטר הנאצי. השחקן האוסטרי קלאוס מריה ברנדאואר מגלם בסרט את הנדריק הפגן, שחקן תיאטרון גרמני שלאחר עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, זונח את מצפונו ואת דעותיו הפוליטיות לשם שמירה על עבודתו ועל מעמדו כשחקן המוביל בתיאטרון הגרמני. דמותו של הפגן מבוססת באופן חופשי על דמותו האמיתית של גוסטב גרונדגנס אחד מהשחקנים הגרמניים הידועים ביותר במאה העשרים שתפקידו המפורסם ביותר היה מפיסטופלס. זכורה לי במיוחד סצינה אחת מהסרט שבה זועק השחקן בקריאה נואשת אל מול אורות הזרקורים המסנוורים את עיניו: "מה רוצים ממני אני רק שחקן!"..

ומה בקשר אלינו? אנחנו הצופים בהצגה הטובה בעיר? מהי עמדתנו בעניין זה? לגמרי "במקרה" מתנוסס על עמוד השער של המגזין טיימס, שמתפרסם בימים אלו בכל העולם, מגן דוד בצבע תכלת ובתוכו אפשר לקרוא את הכיתוב הבא: "מדוע לישראל/ים לא איכפת מהשלום". בכתבה עצמה מסביר הכותב (האנטישמי כמובן) כיצד הישראלים השבעים, שהמצב הכלכלי אצל רובם טוב יחסית וגם השקט הביטחוני בתקופה האחרונה, גורם להם להתענג על החיים הטובים ולשקוע בעשיית כסף בעיקר.

אולי הוא מגזים קצת אותו כותב, עוכר ישראל זה (הטיימס הרי מתמחים בזה), אבל נדמה לי שבאמת רובנו עסוקים מדי, עושים לביתנו ומשפחתנו, והדאגה בגינו של העם השכן הנמצא עדיין תחת הכיבוש, איך לומר קצת פחות מטריד, נו התרגלנו. לא? למשל: תודו שאנחנו דיי סקפטיים ואפילו ציניים בקשר למסעו של מר נתניהו לארה"ב לעוד אחת מאותן פסגות שלום. מסעו מאפשר לרובנו לרחוץ בניקיון כפנו, האין אנו, הישראלים, עושים כל מה שאפשר למען השלום? רק שר החוץ היקר מקלקל כהרגלו את החגיגה ואומר שאין טעם לרוץ אחרי השלום, הוא הרי יבוא מעצמו, אולי בעוד דור או שניים. אז אולי באמת אפשר להתרווח בכסא וליהנות מהחיים. או ש.. לא! לא יקרה כלום הכל יהיה בסדר. בקיצור זה לא העסק שלנו. מה רוצה העולם מאתנו? לא עשינו די למען השלום שמלום?

אני נזכר בתקופה קצת אחרת. לא לפני הרבה מאוד זמן, אולי חמש שנים. הסתובבתי במרחבי הגדה המערבית, נסעתי מרחק קילומטרים לא רבים מביתי, וצילמתי לעיתים לבד, לעיתים בחברת צלם או ידיד, היבטים שונים של הכיבוש הישראלי. מה השתנה מאז? אני לא ממש יודע, נדמה לי שלא הרבה.

על כל פנים רציתי להזכיר לעצמי ולכל מי שעסוק בדברים חשובים אחרים, כל מי שנוטה לשכוח או להדחיק: הנה כמה תמונות מהנעשה ככל הנראה בפלנטה השכנה: