ישראל בן דור

היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".

כל הבלוגים كل المدونات

האם הגיעה העת? 6.9.10

מראה שנצרב אצלי בזיכרון: בצידו של מחלף בין-עירוני, ממש מתוך האספלט, בעשרה הסנטימטרים שבין מסלול הרכב לבין הגדר, עומדת חמנייה צהובה, מחייכת כמו סמיילי גדול, פורסת עלים ירוקים ורעננים. האם הדבר אפשרי? אולי.
ביום חמישי, 2 בספטמבר, תחילתן של שיחות שלום בוושינגטון. הילארי קלינטון במרכז, כמו בעלת בית עייפה, אך סמכותית ונמרצת. מימינה בנימין נתניהו, משמאלה יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן (מחמוד עבאס). משלחת ישראלית בצידו של נתניהו ומשלחת פלסטינית בצידו של אבו מאזן. עבדאללה השני, מלך ירדן וחוסני מובארק, נשיא מצרים, באו גם הם כדי לתת את חסותם לשיחות. מראשית ימיו של תהליך אוסלו חלפו כמעט עשרים שנה.

התהליך שהתחיל בשנים שבהן התפוגגה "המלחמה הקרה" ונדמה שהגיע "קץ ההיסטוריה" וכי העולם נפתח לחלוטין, שקע לתוך טרור, אלימות ורצח. המילים היפות שבהסכמים, שנדמה היה כי יוכלו לדלג מעל למכשולים שהציב הסכסוך היהודי-ערבי, איבדו את הקשר למציאות. התהליך שקע לתוך פיצוצי אוטובוסים, טרור, סיכולים ממוקדים, אינתיפאדות, ירי טילים ומבצעים שכנגד. הפלסטינים התפצלו לשני גופים: החמא"ס ברצועת עזה והרשות הפלסטינית בגדה המערבית. מה צפוי לנו הפעם? האם יש מקום לאופטימיות כלשהי או ששני הפיגועים שכבר היו – מנבאים, חלילה, את הצפוי לקרות?

בשני העמים העייפות רבה ואין כבר מקום לצלקות נוספות. הישראלים התרגלו לחיות במדינת מבצר מגויסת. כל דור תורם את חלקו ו'גדר ההפרדה' מסמנת יותר מכול את הייאוש מהאפשרות להגיע לידי הסדר. השמירה על הביטחון היא יקרה מאוד ורק לאחרונה נמסר על ההצטיידות במטוס היקר ביותר – ה- F-35. אולם כשמסתיים הצבא, נודדים הצעירים אל דרום אמריקה ואל ארצות אחרות, כדי ליהנות מחופש ללא גבולות. הפלסטינים גם הם מתלבטים. הערבים במדינת ישראל רואים עצמם כפלסטינים אך שואפים באותה מידה להיות אזרחים ישראליים שווי זכויות, הנהנים מהקדמה והשגשוג שישראל יכולה להציע. הפלסטינים בעזה נמצאים תחת עול החמא"ס, הקורא להשמדת מדינת ישראל ומחזיק מזה ארבע שנים בגלעד שליט. אך יש פלסטינים גם בירדן ובלבנון.

ניתן לצייר את הסכסוך הישראלי-ערבי כטרגדיה שמראשיתה לא הייתה יכולה להתנהל אחרת. כביכול, השוני התרבותי בין העמים והסתירה שבמימוש המטרות הלאומיות, על אותה ארץ, הובילו בהכרח לעימות ויובילו להחרפתו גם בעתיד. בעניין זה יש מעין תמימות דעים מוזרה בין הקיצוניים שמשני צידי המתרס, כל אחד מסיבותיו הוא: ארץ הקודש לאסלאם מול ארץ הקודש לעם היהודי. בעיני הקיצוניים, הצטיידות איראן בגרעין וקריאתה לחיסול ישראל היא 'פרק ההמשך' ההולם לעלילה שמראשיתה לא נפתחה בפניה אלא דרך האלימות והטרור. כביכול, מדובר ב"גזרה קדומה" שלא ניתן להיחלץ ממנה. בימים בהם נחתמו הסכמי אוסלו, בראשית שנות התשעים, טענו המתנגדים שמדובר בהזיה חסרת סיכוי.

אך באותה מידה ניתן לצייר את הסכסוך הישראלי-ערבי כטרגדיה, כשרשרת של ניסיונות שנכשלו להגיע לפתרון שיאפשר חיים של שלום. ניתן להתחיל בפגישה ובהסכם שהושג בין חיים וייצמן לבין האמיר פייסל בשנת 1919 או אף לפני כן. מי שיעמיק לתוך ההיסטוריה של הצד הפלסטיני בשנות העשרים והשלושים, יגלה שבד בבד עם גלי המאורעות והקצנת המנהיגות, היו קבוצות גדולות וחשובות בקרב הפלסטינים שרצו בשלום ובפשרה. אולם בשילוב של אלימות, כוחנות ורצח, הצליחו הקיצוניים לדחוק אותן הצידה. המנהיגות המוסמכת של היישוב היהודי הסכימה להצעת החלוקה הראשונה של ועדת פִּיל בשנת 1937. אולם הפלסטינים דחו אותה וחידשו את הלחימה והטרור שפגעו יותר מכל בחברה הפלסטינית. רבים בשני הצדדים לא רצו שתפרוץ מלחמה ב- 1948 אך מעשי האלימות שהתחילו על ידי הפלסטינים עקב ההתנגדות להצעת החלוקה שהתקבלה באו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 - היו לאש בשדה קוצים. בשנת 1951 עמדה ישראל על סף חתימת הסכם שלום עם ירדן, אך המלך עבדאללה הראשון (סבו של עבדאללה הנוכחי) נרצח על מדרגות מסגד אל-אקצא על ידי פלסטיני קיצוני.

יוזמות שלום רבות עלו וירדו במשך השנים. אנוואר א-סאדאת הציע לגולדה מאיר הסכם שלום תמורת חצי האי סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. הוא נדחה בין היתר על ידי משה דיין, שטען: "טוב שארם א-שייח' בלי שלום – מאשר שלום בלי שארם א-שייח'". בשנת 1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים, שבו ויתרה ישראל על חצי האי סיני. אנוואר א-סאדאת נרצח על ידי ארגון מוסלמי קיצוני בשנת 1981. לאחר ההסכמים הראשונים עם הפלסטינים והסכם שלום עם ירדן בשנת 1994, ב- 4 בנובמבר 1995, בתום עצרת למען השלום בתל-אביב, נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, על ידי יגאל עמיר. בשנת 2002 הציעו 57 מדינות ערביות ואסלאמיות יוזמת שלום לישראל בחסות סעודיה, שקוויה הבסיסיים הם חזרה לגבולות 67' ותמורתה שלום וקבלה מלאה של ישראל במרחב המזרח התיכון.

דור המנהיגים הנוכחי שונה מהדמויות ההיסטוריות הגדולות ו"הבראשיתיות" שאפיינו את ראשית התהליך בשנות התשעים. יצחק רבין ז"ל, איש הפלמ"ח ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים, איננו איתנו. מהצד השני, הדמות המייסדת של הלאומיות הפלסטינית, מי שהקים את ארגון הפת"ח- יאסר ערפאת – אף הוא איננו. באחרית ימיו חזר לדרך הטרור, תוך הפרה גמורה של ההסכמים עליהם חתם. המלך חוסיין, מלכה של ירדן ומי שחתם על חוזה השלום עם ישראל- הלך לעולמו. הדמויות הן מסדר גודל אחר. הסוגיות נידונו ונטחנו בעבר עד אין סוף. אפילו הוויכוח המסורתי בין ימין לשמאל בישראל איבד מעוקצו ומערך המפלגות הישן התפורר. על כך תעיד מפלגת קדימה, שקשה מאוד לאבחן לאיזה אגף היא שייכת. מזה כחמש שנים, עד תחילת השיחות בימים אלו, שרר השקט בשטחים.

בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן, במעבר הגבול לירדן בערבה, ב- 26 באוקטובר 1994, אמר יצחק רבין ז"ל: "היום בקע שחר חדש והפציע יום מיוחד במינו, שבו העולם ראה חיים חדשים. תינוקות נולדו בירושלים, תינוקות נולדו גם ברבת עמון. אבל הבוקר שונה. זהו בוקר שונה לאם התינוק, שנולד הבוקר. זה יהיה יום מבורך לאם של הרך הנולד, אשר יראה את אור העולם היום. יהיה היום של שתיכן מבורך. כי השלום שנולד גם הוא היום, מעניק לכולנו תקווה. התקווה שהילדים אשר נולדו היום, התינוקות אשר ראו את אור העולם הבוקר, לא יידעו מלחמה בינינו, ואימותיהן לא ידעו צער. הרשו לי לסיים במלים פשוטות, שלום, סאלאם, Peace".

דבריו של רבין מ- 1994 הדהדו בראיון שהעניק המלך עבדאללה השני לכתב הערוץ הראשון, עודד גרנות, ב- 28 באוגוסט, ערב המפגש החגיגי בוושינגטון. גם עבדאללה הזכיר את האם הירדנית והאם הישראלית. נתניהו הזכיר בנאומו בוושינגטון בפתיחת המו"ם עם הפלסטינים את יצחק וישמעאל ששיתפו פעולה כדי לקבור את אביהם אברהם (במערת המכפלה בחברון) ובסיום דבריו חזר על המילה שלום בשלושת השפות, כפי שעשה זאת רבין ב- 1994.

ביום שבת, 4 בספטמבר (יומיים לאחר פתיחת המו"ם בוושינגטון) באכזיב, באו שש מאות ישראלים שקמו בחמש בבוקר, למִשְחֶה בים הפתוח. לפני תחילת המשחה, עמדו המשתתפים וצפו בהתרגשות בשתי צבות גדולות, שנפצעו וטופלו על ידי הרשות להגנת הטבע. המשחה נועד לציין את השבת הצבות הגדולות לים. באיטיות דידו הצבות, שהחלימו מפציעה, אל הים עד שנבלעו בגלים לרעם מחיאות הכפיים. כל כך רוצים אנחנו להיות נורמאליים וכי שחרור הצבות שהחלימו יהיה ה"חדשה" המרעישה ביותר. מתברר כי ייתכן שצבֵּי ענק שנפצעו יטופלו ויוחזרו אל הים וייתכן שחמנייה תצמח לצד כביש עמוס.

האם הגיעה העת? האם עייפו שני הצדדים מהאלימות והם מסוגלים לשאת עיניים לעתיד משותף? האם דווקא המנהיגים האלה יובילו את העמים אל השלום? ייתכן שדווקא מהעייפות ניתן לשאוב אופטימיות.

מקורות

בראשית כה:"ח וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. ט וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה: אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר, הַחִתִּי, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי מַמְרֵא".

הקטע מנאומו של יצחק רבין- חיים אופז, תהליך השלום במזרח התיכון, מרכז ההסברה, ירושלים (1995) עמ' 84

עודד גרנות, ראיון בלעדי עם המלך עבדאללה, הערוץ הראשון, 28.8.2010

טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל לירדן

טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל לירדן

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם