דן חלוץ - לא בבית ספרנו

בימים אלה מלאו שמונה שנים להירצחו של בני עמרי. אצל משפחות השכול הזמן עצר מלכת באותו יום שהבן אבד והזיכרון של אותם ימים איומים נשאר טרי ולא מניח עד עולם. אין יום שהמראות האלה נעלמים מראשי - מאותם רגעים של אי הוודאות, דרך הוודאות המוחלטת, עבור דרך ימי השבעה והחוויות הקשות במפגשים השונים עם "שועי המדינה" ומנהיגיה. שנה אחר שנה, בהתקרב חודש אוגוסט אני מתחיל להתכווץ, לחפש מרגוע וככל שנוקפים הימים ומתקרב יום השנה הופכת השינה בלילה לבלתי אפשרית, המראות והתחושות חוזרים ועולים והחוויה של האסון והשבעה תופשים להם מקום של קבע ומקבלים משמעות חדשה נוכח המציאות הקשה בהווה.

אנחנו בשלנו והפוליטיקאים בשלהם, שוב אותה חפיפניקיות, אותו קוצר ראייה, אותם שיקולים שהמוסר בהם משחק תפקיד משני.

אחד המנהיגים שביקר אצלינו בשבעה היה הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון. באותו בוקר של יום שישי של חודש אוגוסט, התקבצו במרפסת בתינו תחת השמש הקופחת, באופן מופלא, דמויות מכל רובדי החברה בישראל, ביניהם רבים הלוחמים מיחידות שונות, מפקדים בכירים במילואים, טייסים וחיילים פשוטים.

לא אשכח את הדברים שנאמרו שם, הקולות שנשמעו היו רובם ככולם דברי ביקורת ותוכחה על האופן שבו מתנהלת המלחמה בטרור, על אובדן הדרך, על חוסר היוזמה והמקוריות ובעיקר על אבדן הנורמות המוסריות שהגיעו לשיא בהטלת הפצצה של טונה על ביתו של רב המרצחים סלאח שחאדה ויחד איתו קטלה עוד 13 איש ואישה וטף. ארגוני הטרור הודיעו אז כי הפצצה שהרגה את בני יחד עם עוד 9 אנשים בצומת מירון בגליל ופצעה עוד חמישים, ביניהם חברתו האהובה של בני, הייתה הנקמה על מותם של סלאח שחאדה והאחרים, "בלתי מעורבים" ששילמו את המחיר בחייהם.

אני זוכר כמו היום את שאמרתי לרמטכ"ל - "אי אפשר לעבור על כך בשקט, מישהו צריך לשאת באחריות המיניסטריאלית, והתכוונתי ש"מישהו צריך להתפטר וללכת הביתה". דברי התקבלו בשתיקה מעיקה ואחרי דקות ארוכות נשאלתי אם אני יודע מה היה שם."אני יודע" אמרתי, כי היו רבים בין המנחמים ששיחותינו נסבו על מה שקרה שם ומה קרה לנו בשיקול הדעת. לדעתי, אין זה משנה מה קרה, גם אם זו היתה טעות חד פעמית שקרתה אחרי מאות הצלחות, מישהו צריך לקחת אחריות, גם נהג בכביש ששנים נוהג כראוי ובפעם אחת הורג חפים מפשע בתאונה, משלם את המחיר".

דברי התקבלו בשתיקה מעיקה.

כעבור זמן מה, הזדעזעתי מהתבטאותו של דן חלוץ הידועה על "המכה הקלה בכנף האוירון" ו"ישן טוב בלילה". כיוצא גאה של חיל האוויר לא היה לי מנוח אחרי אמירה כזו, לא ידעתי את נפשי מכעס וזעזוע, מהיכרותי רבת השנים את הטייסים שחלקם חברים קרובים, ידעתי שאין זו דרכם ואכן בשיחותינו באותה תקופה קיבלתי אישור לכך.

לאן הגענו במוסריותנו, מה קרה לאיש הזה שבאדנות, יהירות ואטימות יכול היה להתבטא כך. ציפיתי שבעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה יבין שטעה, יסביר ויתנצל ובכך תיסלל דרך כלשהי לסלוח ולמחול לו, אך לא כך היה.

במלאת שנה וחודש לרצח, חודש אחרי לידתו של בננו דור, קיימתי, עם עוד ארבעה הורים שכולים מסע לחשבון נפש, פיוס ושלום מצומת מירון לירושלים, היה זה שבוע של מפגש עם עמך ישראל, רובם תומכים ומיעוטם מתקיפים. עברנו במסענו בין המקומות בהם היו מעשי טרור, אנדרטאות ובתי עלמין, שבוע שלם בעשרת ימי תשובה עד הר הרצל בירושלים שם ביקרו אותנו מאות אנשים שהצטרפו אלינו במוצאי שבת לעצרת מחאה כמוה לא ידעה זמן רב כיכר פריז. בסיום המסע העברנו מכתב לראש הממשלה, אריק שרון וביקשנו להפסיק את מעגל הדמים, רצח ונקמה וחוזר חלילה.

כהורים שכולים המקיימים מפגשים עם המשפחות השכולות "בצד השני" הפלשתיני, אז כהיום אנחנו יודעים שהדבר אפשרי, כי אם אנחנו יכולים להתפייס לא כל שכן מי שלא איבד את היקר לו מכל. בעצם ימי המסע, פרץ לתודעת הציבור "מכתב הטייסים" הסרבנים, כפי שהתבטא דן חלוץ שמאוחר יותר עשה להם "משפט שדה" וסילק אותם כאילו היו בוגדים.

בדיון ציבורי שהתקיים באוניברסיטת תל אביב החלטתי להשתתף ולהביע בו את מחאתי על התבטאויותיו והתנהגותו של דן חלוץ ואת דעתי על כך שהוא אינו ראוי לשמש בתפקיד ממלכתי כל שהוא ואף השתמשתי במשפט המזעזע ש"אני רואה בו אחראי למותו של בני" אשר עורר כמובן סערה רבתי והאולם נחצה לשנים.
דקות אחרי הסערה, קם דן חלוץ ועזב את האולם. ברור היה לכל אחד מהנוכחים שדברי גרמו לו לעזוב.

והנה, כעבור זמן מה, התמנה חלוץ לרמטכ"ל למרות המחאות הציבוריות והמאבקים המשפטיים ובתפקידו זה, בניהול מלחמת לבנון השנייה, הוא חזר על שגיאות העבר. סיפור המניות מעיד על אישיותו הבעייתית והתנהלותו כמפקד שהביאה למותם המיותר והמכאיב של מאות מחיילי צה"ל ואזרחים בלבנון ובישראל.

כוחי לא עמד לי להשתתף במאבקים הציבוריים שנוהלו נגדו לאורך השנים וחשבתי כל פעם מחדש שאולי, אחרי ההתפטרות מתפקידו כרמטכ"ל "נפטרנו מעונשו" והוא כבר לא ישפיע על עתידנו. נשאר לנו לשקול אם אנחנו מוכנים לקנות ממנו מכונית. ממש כמו באמירה הבנאלית שמגדירה מדד לאמינות של אדם "היית קונה ממנו מכונית,או לא?" אני לא הייתי קונה!

ומיהו אותו "מנהיג" שבוחר לעצמו "תקופת צינון" שכזו? איפה מוצאים את המנהיגים לעתיד? מאחורי הגה המכונית או ב"ראש העדר" כחוקר באקדמיה או כממלא תפקיד ממלכתי כלשהו או כמוביל שינוי חברתי?

והנה מופע האימים הפרטי שלי, בו דן חלוץ ממלא תפקיד ראשי, חוזר בגלגול חדש ומאיים על חיינו הציבוריים בהצטרפות למערכת הפוליטית שמן הסתם אם לא תתעורר המחאה, תוביל אותו לכסא בשורת המנהיגים ומאוחר יותר בכנסת ומי יודע, אולי נמצא אותו סביב שולחן הממשלה. אני מזדעזע למחשבות האלו ומה יכול האיש הזה עוד לעולל לעתידנו, במתק השפתיים ושלוות הדיבור שכל כך מטעים ומאחוריהם אותה היהירות, ההתנשאות והאטימות.

יהיו מי שיגידו "מה אתה נטפל לאיש עתיר מעשים ויכולת, ואין לך מה לומר על הצד השני, לו אין אחריות?" אז תשובתי היא: כן בוודאי שגם להם יש אחריות אבל לי אין כל יכולת להשפיע על מי יהיו מנהיגיהם. על מי יהיו מנהיגי אני חייב להשפיע! ויפה שעה אחת קודם.

יהיו גם כאלה שיגידו "ולמנהיגים היום אין אותה יהירות וזחיחות?" כן, גם להם לא הייתי נותן את קולי .

אז למה דווקא נטפלתי אל חלוץ? כי אני מאמין שצריך להפסיק את מצעד הגנרלים לפוליטיקה שאין בו שמץ של שיקול דעת אידיאולוגי אלא קרייריזם, והוא בראש ובראשונה.

שנה טובה!