קיץ, חוֹם, יולי, אוגוסט, לא בשמים היא 26.8.10

ונפתח בקלישאה: "חום יולי אוגוסט"!

מצחיק עד כמה כל שנה אנחנו שבים ואומרים שכחום הזה עוד לא היה. ומצחיק עד כמה כל שנה זה עוד יותר נכון. ועם זאת מסתבר שבני האדם הם חיה סתגלנית. לא לחינם רכשנו לנו מוניטין אצל דרווין קשישא כמין שמתקיים בכל סוג של מזג אוויר שמתקיים על פני כדור הארץ הזה, שמרחוק הוא ניראה כחול ויפה ומקרוב מזוהם ומלוכלך.

ויחד עם זאת, עונת מלפפונים או לא, מסתבר שבכל זאת בשנים האחרונות רכשנו לנו כמה טקסים של קיץ השבים וחוזרים מדי שנה:

ראשית, אין החום התופתי מונע מבעדנו לצאת כבכל שנה, לחופשת הקיץ השנתית. עם הילדים או בלי הילדים. בארץ או בחו"ל. לא משנה. בכל מקום שאליו פנינו מועדות אנחנו מתמלאים בחדווה המלווה אותנו תמיד כאשר פנינו אל הבלתי נודע, הנמצא אי-שם מעבר לקשת. בשפת הים הטרקטורונים (האויב המכני) והמדוזות (האויב הביולוגי) הופכים את החופשה למלחמת קיום. ואם אתה נזרק במחוז חפצם של הישראלים בשנים האחרונות, תורכיה ובנותיה הלבנטיניות, אתה נמצא שם תחת איום אזהרת המסע של המטה ללוחמה בטרור, עקב הניסיון התורכי להזכיר לנו שפעם העותומנים ניהלו פה את האימפריה כמו שצריך.

הדבר הבא שקורה בכל שנה, הוא פסטיבל ימי היהדות "לא בשמים" המתרחש בכפר-בלום. מכל קצות הארץ מגיעים אלינו אזרחים ואזרחיות שהחום והלחות של שפלת החוף מגרשים אותם אל הצינה והקרירות שהם מדמים למצוא בירכתי צפון. כלומר אצלנו בגליל העליון תמיד. וכך אתה רואה קהל גדול ורב גודש את מרכז קלור וכל שאר האולמות והחדרים שניתן להושיב בהם ציבור של בני אדם תאב דעת הנכון לדיון רציני ושיחה בנושאים שלא פוגשים בהם ביומיום הדחוס והמהביל של החברה הישראלית הרוגשת, באולמות הממוזגים של מרכז קלור. ובחוץ רותח הקיץ.

הפסטיבל השנה היה גדוש עד להתפקע בהרצאות משובחות, רבי-שיח, שיעורים וסדנאות, סיורים ומופעים שובי לב, בהם פקדו אותנו בין השאר דודו פישר, ג'קי לוי, אתגר קרת ויהלי סובול שחזר למסע שורשים, ערן צור ורונה קינן הבלתי נשכחים, ועוד רבים וטובים.

אני לקחתי חלק בלימוד משותף שהתקיים במרכז קלור, בהנחיית קבוצה גלילית שכללה את זהר אופז ליפסקי (בעוד כשבועיים רבה ואם בישראל) מאילת השחר, ד"ר אבנר שיפטן רופא מיילד מיסוד המעלה, ושלומי חסקי משורר ידוע מהמרכז שעבר לגור בכפר היין באילת השחר.

כארבעים איש ואישה נלהבים ישבו במעגל ודיברו במשך כשעה על "מה לי ול'אחר'?". הקבוצה הגלילית הניחה על שולחן הניתוחים הקבוצתי את שאלת ה"אחר" וה"אחרות" בחברה הישראלית, ועשתה זאת באמצעות טקסטים מהמקורות וטקסטים של משוררים ישראלים מודרניים. תוך כדי המסע על פני הנושא, חצתה החבורה שהתלקטה במרכז קלור, סיפור תלמודי ממסכת תענית שעסק במפגש בין רב לאדם מכוער ביותר וכל הקורות אותם בדרך.

תקשיבו טוב לניגון: "מעשה שבא רבי שמעון בן רבי אלעזר ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו..."

ועוד עסקו שם בשירה הנהדר של יונה וולך "יונתן"- אני רץ על הגשר/ והילדים אחרי/ יונתן/ יונתן הם קוראים/ קצת דם/ רק קצת דם לקינוח/ לקינוח הדבש/ אני מסכים רק לחור של נעץ/ אבל הילדים רוצים/ והם ילדים/ ואני יונתן/ הם כורתים את ראשי/... וזהו השיר של כל הילדים ה"אחרים" בעולם והאופן האכזרי והתמים שהילדים האחרים מתמודדים עם ה"אחרות" שלהם. וכקינוח לשבת קיבלו המשתתפים עוד שני טקסטים שעסקו בתפיסת ה"אחר" במשנתו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס. ועוד טקסט אחד מהברית החדשה.

היה מרתק לראות את ההשתתפות הערה והמתלהבת בשיחה של אנשים שמימיהם לא נפגשו, שכמו באה להכחיש את החום היוקד שרתח בחוץ. ובעצם האם זו איננה הסיבה שבגללה אנחנו מקיימים את ימי הפסטיבל בדיוק בתפר הלוהט שבין יולי לאוגוסט?

תבואו בשנה הבאה לפסטיבל. יש לקוות שבשנה הבאה הלימוד הגלילי יתפוס מקום מרכזי יותר בפסטיבל, שהרי לא בשמים היא.