יהושע רץ

תושב רמת ישי, מורה לאזרחות ובעל תואר שני במדע המדינה, עוסק בפרויקטים חינוכיים בתחום החינוך לשלום ושותף בצוות ההיגוי של דוגרינט. ראיון היכרות עם יהושע

כל הבלוגים كل المدونات

"השומר החדש" מקים לנו מדינה 22.8.10

"קמנו, שבנו, צעירי אונים
קמנו, שבנו, אנחנו בריונים.
לגאול את ארצנו בסער מלחמה.
תובעים את נחלתנו ביד רמה.

בדם ואש יהודה נפלה
בדם ואש יהודה תקום!"

(יעקב כהן, תרס"ג 1903)

שירו של יעקב כהן שנכתב לאחר "פרעות קישינב" בשנת 1903, שימש מאוחר יותר את המנון ארגון "השומר" בארץ-ישראל (1907). השורה "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום" הפכה לסיסמת הארגון שראה בשמירה עברית חלק מהמעשה הציוני ושינוי באופיו של העם היהודי. מדובר כמובן בתקופת השלטון העות'מאני, מושבות יהודיות בודדות בגליל ומעשי גניבה ושוד מצד התושבים הבדואים והערבים, אשר חלקם מוכרים בהיסטוריה של מאבקים בין נוודים ורועי צאן לבין חקלאים ובעלי קרקעות.

בתחילת השבוע שעבר נערך "טקס השבעה" ליד קברו של יהושע חנקין בעין-חרוד, למתנדבים חדשים בארגון "השומר החדש", והידיעה על כך מופיעה בעיתון "הדף הירוק" של התנועה הקיבוצית (19.8.10).

ארגון "השומר החדש" מפחיד אותי. אמנם אינני עוסק בגניבת בקר או חיתוך גדרות בשדות המרעה בגליל ולזכותי אוכל לזקוף את העובדה שעבדתי מספר שנים בענף הצאן בקיבוץ ואפילו ריכזתי את ענף הכותנה, שבזמנו נחשב לפסגת השאיפות של בן קיבוץ אמיתי, אך בכל זאת, היכרותי עם הארגון החדש הזה יצרה בי תחושת מתח החוזרת בכל פעם שהוא זוכה לכותרות, אפילו אם מדובר בעיתון התנועה הקיבוצית בלבד.

ביקור באתר האינטרנט של "השומר החדש" הוא חוויה מיוחדת במינה: שילוב הטכנולוגיה המתקדמת של האינטרנט, עם טרמינולוגיה של תקופת "העלייה השניה" בראשית המאה ה-20.
מאמרה של מרים בר-יוסף על הבוקר מוטי פרץ המגדל עדר בקר על הר טורען, מתאר כיצד הוא "נאבק בשיניים ובציפורניים כדי לשמר אותו ולשמור על אלפי דונמים של אדמות מדינה על ההר".

ערביי הכפרים שבסביבה, מספרת בר-יוסף, "לוטשים עיניים ועושים הכל על מנת להשתלט על האדמות". בהמשך מתוארים מאבקים נוספים של "בוקרים ונוקדים" הלוקחים על עצמם מאבק לאומי-ציוני, נטישת אדמות של קיבוצים בגליל אותן הם קיבלו "כדי לשמור עליהם מפני הערבים" וכך הלאה נמשכים הסיפורים המתארים את המאבק באויבים הערבים.

התמונות באתר מראות סיור בשטחי המרעה אליו הוזמנו בוגי יעלון והשר לביטחון פנים: רכובים על סוסים, מקבלים הסבר מ"בוקרים ונוקדים" לובשי חולצה משובצת וחבושי כובע בוקרים. התמונה הכוללת המורכבת מהשפה והביטויים, הנופים וההופעה, נותנת תחושה נעימה למדי של חלוציות נוסח המערב הפרוע באמריקה בודדים וקבוצות קטנות של אנשים נחושים ואמיצים הנאבקים בטבע וב"ילידים" הפראים, וכאן בגליל זהו לא רק מאבק רומנטי והרואי, אלא גם מאבק לאומי ציוני, וארגון "השומר החדש" מצליח בכשרון רב להפוך אותו לנושא חינוכי ומארגן מתנדבים ב"שנת שירות" המצטרפים לשורותיו, סיורים לימודיים לנוער מהארץ ומחו"ל ויוצר קשר הדוק בין התמודדות עם בעיות של פשיעה חקלאית לבין "אדמות הלאום היהודי" ומאבק אידיאולוגי ופוליטי.

וכאן אני מתחיל לפחד. אני עדיין זוכר את ניסיונותיהם של כמה "שומרים" לפוצץ את הכנס שארגנה לפני שנה קבוצת "סיכוי במשגב" שעסק בפחד והשפעתו על יחסי יהודים וערבים בארץ, וכאז גם היום אני חש צורך עז לקרוא לאנשים האמיצים הללו, מלח הארץ, ולומר להם: רבותיי, יש לנו מדינה! היא הוכרזה בשנת 1948 ואולי לא עודכנתם. דעו לכם שהמדינה הזו מורכבת מאזרחים בני מוצא שונה, בהם יהודים וערבים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, וכולם שווי-זכויות לפחות על פי הכרזת העצמאות. התורכים הובסו והאנגלים שבאו אחריהם עזבו גם הם. יש לנו צבא עברי ומשטרה והאויבים אינם עוד "הערבים" החיים עימנו.

נכון, רוצה אני להסביר ל"שומרים החדשים" יש פושעים ועבריינים מסוגים שונים ובני דתות שונות, והמשטרה אינה מצליחה לתפוס את כולם, אך מאבקו של בעל עדר בקר בגליל אינו מאבק פוליטי ולא לאומי, ושכניו הערבים אינם "משתלטים על קרקע הלאום". נהפוך הוא: שאלו את התושבים הדרוזים והערבים בגליל על אדמותיהם שנלקחו ע"י מדינתם והועברו ליישובים יהודים ו"גני תעשייה" ותלמדו דבר או שניים על השתלטות כוחנית.

סכסוכים על קרקעות היו תמיד סכסוכים מרים וקשים, אך כאשר הצדדים בעימות הם אזרחי אותה מדינה, אי-אפשר יותר להוסיף להם את הנופך הלאומי למרות כל הקסם הרומנטי שהוא מביא עימו. בתולדות העמים באירופה ידעו תמיד הלאומנים והפשיסטים לרתום לעגלתם את האיכרים ובעלי הקרקעות ואדמה ודם נקשרו יחד בתודעה הלאומית. אך מדינת ישראל אינה עוד ארץ-ישראל של "השומר" ו"בר-גיורא", היהודי הישראלי כבר איננו עוד "גלותי" וחסר מגן, ולא צריך לשאוף להפוך ל"בריון" כמאמר השיר בו פתחתי.

והחשוב מכל: אדמות המדינה הן אדמות אזרחיה כולם. כאשר קיבוץ מגיע למסקנה כי אינו מצליח להתפרנס מעבודת האדמה, הוא אינו "נוטש אותה". האזרח הערבי שיודע להפיק ממנה פרנסה הוא שותף מלא ושווה זכויות באדמת הלאום הישראלי.
"שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני" כתב ז'בוטינסקי מייסד בית"ר, בשיר שממנו זוכרים רק את "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן"...

shomer.jpg

– – – –

shomer.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם