המרכיב החסר 18.8.10

בסיכום ספרו המקיף על "1948", פנה בני מוריס, בראשית הדברים, לגורם בסיסי ביחסים שבין יהודים לערבים- עמדת האסלאם כלפי היהדות. הוא טוען כי פסילת היהודים את הנביא מוחמד, המופיעה בקוראן, הובילה לשנאה של האסלאם כלפי היהודים. מן הבחינה המתודית, ראוי לשאול האם נכון להתייחס בסיכום לעניין מרכזי שלא נדון במחקר עצמו? אולם בכל מקרה, מן ההכרח לבחון האם ניתן להכליל ולהתייחס לעמדת האסלאם כלפי היהדות כאל עמדה אחידה(1).

הקוראן אכן מלא התייחסויות שליליות ליהודים, אך ישנן גם התייחסויות חיוביות ואפילו "ציוניות" לכאורה, כגון ההבטחה לקבץ את כל פזורי העם היהודי בארץ ישראל(2). בכמה מקומות בקוראן גם נאמר שבני ישראל הצטוו להיכנס לארץ ישראל וכי היא ניתנה להם כמקום המושב על ידי אלוהים(3). מדבריו של מוריס גם נעדרת ההערכה הבסיסית של האסלאם ליהודים בתור "עם הספר" שקדם לאסלאם ולמוחמד בהתנגדות לאלילים וההערצה הרבה לאברהם ומשה, המובעת במקומות רבים בקוראן. הקוראן אף מייחס לאברהם, ביחד עם ישמעאל, את הקמת הכעבה, המקום הקדוש ביותר לאסלאם(4). ההכרה במעמדם של היהודים כבני חסות ובזכותם לקיים את אמונתם על פי דרכם, אינה חסרת משמעות למרות ההשפלה והביזוי שהופנו כלפי מי שלא קיבל עליו את האסלאם.

ההכללה של בני מוריס לגבי יחסו השלילי של האסלאם ליהדות וליהודים – האם אין בה משום "אוריינטליזם", במשמעות של הכללה גורפת, המתיימרת לייצג עולם רחב ומגוון כל כך? הקוראן אמנם משקף את אכזבתו של מוחמד מסירובם של היהודים בעיר מדינה להצטרף לאמונתו ודינם של השבטים היהודיים, שהתנגדו למוחמד, נחרץ לגירוש, גלות וחרב: בני קינקאע גורשו ורכושם נפל בידי המוסלמים; בני נד'יר הוגלו; הגברים בשבט בני קורייט'ה נשחטו והנשים והילדים נלקחו לעבדות. נוהג אכזרי זה, כלפי אויבים, היה מקובל באותה עת. עם זאת, ההישענות על הקוראן לבדו ביחס לעמדת האסלאם כלפי היהדות, אינה מספקת. האסלאם פיתח רבדים רבים נוספים שיש לבחון אותם ובהם למשל, אסכולות ההלכה. היו גם הבדלים רבים בין תקופות, שליטים ומקומות.

באופן דומה, לא ניתן להסתפק בתנ"ך כבסיס לקביעת יחסם של היהודים לעמים אחרים. כדי להעמיד את הדברים בהקשר ההיסטורי הנכון, מן ההכרח להתייחס לניסיון ההיסטורי המצטבר של הקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי מזה כ- 1400 שנים לפחות ואף למעלה מזה. ראשוני היהודים הגיעו לחצי האי ערב עם חורבן הבית הראשון, במאה השישית לפני הספירה ושבטים יהודיים נמצאו בחצי האי ערב לפני שמוחמד החל את נבואתו. למעשה, פירוק הקהילות היהודיות בארצות ערב והאסלאם ועלייתן לישראל הוא הסיום, עד עתה לפחות, של מערכת היחסים הזו.

בני מוריס מתייחס לפירוק הקהילות ולעלייתם של היהודים מארצות ערב והאסלאם לישראל בעיקר כ"תמונת ראי" לפליטות הפלסטינית. התייחסותו להיסטוריה המשותפת של יהודים וערבים היא לקונית מאוד והוא מוצא בה רק את ההיבטים השליליים(5). הוא אף טוען כי המשקעים השליליים שנותרו בלב יוצאי ארצות ערב הניעו אותם לשנוא את העולם הערבי ולכן "הדור הראשון של עולים אלה" ובעקבותיהם הצאצאים, הזדהו עם מפלגות ימניות(6).

האמנם? אם כך היו הדברים, מדוע ניתנה תמיכתם של מרבית העולים מארצות אלו למפא"י והמפלגות הקרובות אליה, במשך קרוב לשלושים שנה? רק בשנת 1977, לאחר המשבר שפקד את ישראל במלחמת יום הכיפורים, עלה לראשונה הימין לשלטון. הייחוס "האוטומטי" של תמיכה בימין לעולים אלו הוא סטריאוטיפ שגוי לחלוטין. רבים מן העולים בדור הראשון וצאצאיהם תמכו בכל ניסיון לפשרה עם העולם הערבי. עליית הימין קשורה יותר למשקעים שליליים במערכת היחסים שבין קולטים לנקלטים ובבעיות ההפליה והקיפוח העדתי, מאשר בעמדות כלפי הסכסוך.

בעניין יציאתם של היהודים מארצות ערב, ראוי להדגיש כי למעשה יכלו המדינות הערביות והמוסלמיות למנוע את יציאתם של היהודים. מדינת ישראל לא הייתה מעצמה שיכלה לכפות את רצונה על כל המדינות האלה ואם הן היו מסרבות לאפשר את יציאתם של היהודים (בדומה לברית המועצות), ישראל לא יכלה לעשות הרבה. המדינות הערביות ידעו היטב כי עלייתם של היהודים למדינת ישראל תחזק את המדינה החדשה וכי עולים אלו יתפסו את מקומם של הפלסטינים שגלו ממולדתם. האם ייתכן שהעלייה הזו הייתה גילוי של חסד היסטורי, החותם חיים היסטוריים משותפים של יהודים, ערבים ומוסלמים? אמנם היו גילויי אלימות כלפי יהודים בשנות המלחמה (1947 – 1949), אך הם פסקו בתום המלחמה. האם מסכת החיים המשותפת, הערבית-יהודית-מוסלמית, היא שלילית בלבד, או שניתן ללמוד ממנה על חלופות אחרות מזו של הסכסוך הממושך?

בשנת 2002 הציעו 57 מדינות ערביות ומוסלמיות שלום ונורמליזציה מלאים למדינת ישראל, בתמורה לפיתרון הסכסוך במתכונת של שתי מדינות לשני עמים ונסיגה ישראלית לקווי ה- 4 ביוני 1967. היוזמה הועלתה לראשונה במפגש של הליגה הערבית בביירות, על ידי יורש העצר הסעודי. הצעה זו, בוודאי ראשיתו של משא ומתן ולא סיומו, עדיין עומדת על הפרק ובשנת 2008 אף שיבח אותה נשיא ישראל, שמעון פרס, בנאום בפני עצרת האו"ם(7) 

האם להצעה זו אין משמעות בהתייחסות לעתידו של הסכסוך? בני מוריס משליך על הסכסוך מעין "גזרה קדומה" כאשר הוא מצטט את פסוקי הקוראן המתייחסים בשלילה ליהדות. אולם הוא מתעלם ממסקנות הניסיון המצטבר של חיים משותפים, המכיל תקופות זוהר ביהדות, כגון עידן הישיבות וראשי הגולה בבבל, "תור הזהב" של יהדות ספרד וקליטתה של יהדות ספרד (שגורשה על ידי מלך ספרד הנוצרית בשנת 1492) באימפריה העות'מאנית.

הניסיון המוסלמי-יהודי-ערבי, במאזן כולל, אינו שלילי לחלוטין ובוודאי שהוא טוב בהרבה מן הניסיון של היהדות עם אירופה והנצרות. חזונו של הרצל בדבר יציאתם של היהודים מארצותיהם לארץ-ישראל, בעלייה גדולה וסוחפת, התממש דווקא במדינות ערב והאסלאם. למרבה הצער, יהדות אירופה, בחלקה הגדול, הושמדה כליל. מרבית העולם הנוצרי (ובכלל זה האפיפיור) עמד מנגד ולא עשה דבר.

בסיום ספרו, חותם מוריס בדילמה:"ההייתה 1948 הזיה חולפת, או מכוות אש בל-תיעלם, מוחתמת בבשר האזור? התשובה חבויה בערפילי העתיד"(8). את הדילמה לגבי קיומה העתידי של מדינת ישראל, עימה חותם בני מוריס את ספרו, יש לבחון בראי ההיסטורי של היחסים ארוכי הטווח שבין היהדות לעולם הערבי ולאסלאם. יחסים אלו הם מורכבים ורבי פנים והכללות גורפות מדי (שליליות או חיוביות) אינן משקפות אותם נכונה. מתוך הראי ההיסטורי ניתן לשאוב גם אופטימיות ולא רק עגמומיות הרת גורל, המאפיינת בשנים האחרונות את תחזיותיו של בני מוריס.

הערות 

1. "פסילת היהודים את הנביא מוחמד מקובעת בקוראן ומוטבעת בהווייתם הנפשית של מי שגדלו על ברכי פסוקיו. האחים המוסלמים הגדירו זאת ב- 1948:"היהודים הם אויביהם ההיסטוריים של המוסלמים ומטפחי השנאה העזה מכול כלפי העם של מוחמד. אורח חשיבה שכזה אפיין את העולם הערבי, שאוכלוסיו, רובם ככולם, היו ונשארו מאמינים…יהודים נחשבו למזוהמים; למעשה, אפילו מי שבאו עמם במגע נחשבו כעומדים מחוץ לתחום" (מוריס, 1948, עמ' 424).
2. (הקוראן, סורה 17, פסוק 104):"אחרי (פרעה) אמרנו לבני ישראל, שבו בארץ, וכאשר תתקיים ההבטחה לאחרית הימים, נקבץ את פזוריכם".
3. כך, למשל (הקוראן, סורה 7, פסוק 137):"הנחלנו לבני העם שנרדפו את מזרחה ומערבה של הארץ אשר נָתַנו ברכתנו בה, והתקיים במלואו דברו הטוב של ריבונך על בני ישראל. זאת כגמול על עומדם בעוז רוח. גם הכחדנו את מפעלות פרעה ובני עמו ואת כל אשר הקימו".
4. הקוראן, פרק 2, פסוקים 124 – 127.
5. כך למשל, הוא טוען כי:"הממשלות והחברות הערביות ששו, לרוב, להיפטר מן האוכלוסיות היהודיות. גרמו לכך הסתייגות דתית מסורתית, ריחוק נפשי ועוינות מושרשת. על אלה התווספו מכוח מלחמת 1948 רגשות נקם ופחד מפני יכולתם החתרנית של היהודים, שנחשדו כמזדהים עם הציונות ועם ישראל" (מוריס, 1948, עמ' 446).
6. להלן: "חוויות האפליה והדיכוי בעולם הערבי ומאות שנות כפיפות לשלטון מוסלמי משפיל, שקדמו ל- 1948, השרישו בלב העולים יוצאי ארצות ערב רתיעה, ובעצם שנאה, כלפי עולם זה, ורגשות אלה השתקפו במישור הפוליטי בנטיית הדור הראשון של עולים אלה, ולימים בנטיית צאצאיהם, להזדהות עם מפלגות ימניות המצדדות במדיניות נוקשה כלפי העולם הערבי" (מוריס, 1948, עמ' 447).
7. מדבריו של שמעון פרס: "איננו יכולים לשנות את העבר, אולם אנו יכולים לעצב את עתידנו. זה נראה אפשרי יותר היום לאור ההצעה הסעודית, שהפכה ליוזמת השלום הערבית. האופן שבו מציירת היוזמה את עתיד האזור מעניק תקווה לעמים"‏‏ (היוזמה הסעודית, ויקיפדיה).
8. מוריס, 1948, עמ' 452. 

מקורות 

• בני מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עם עובד, ת"א (2010)
• היוזמה הסעודית, ויקיפדיה
• ציטוטים מהקוראן בתרגומו לעברית: אורי רובין, הקוראן, אוניברסיטת ת"א (2005)