האם יש סחר נשים בחסות שמלת הכלולות?

لقراءة المقال باللغة العربية

מתחילת מארס ועד סוף נובמבר בכל שנה, נערכת החברה הערבית לעונת חתונות פורייה. 25 ההזמנות לחתונות של קרובי משפחה וחברים שקיבלתי בחודש האחרון הביאו אותי לכתיבת מאמר זה.

בחרתי בשלוש דוגמאות מבין העשרות ששמעתי בששת החודשים האחרונים. למרות ההבדלים בפרטים - יש דבר מהותי אחד המייחד את שלושתן: תנאי הנישואין, הנראים לעיתים כעסקה הנידונה ונחתמת ללא השתתפות הכלה ובלי שניתן לה להתייחס לפרטיה או לסרב לה. למעשה, נשים רבות מתחתנות בעסקות של ירושה משפחתית, בגלל גיל, בגלל סיבות של אביהן או של אחיהן, ומעוד סיבות רבות ומגוונות.

אני נדהמת למשמע סיפורי נישואין לא-אנושיים כאלה, הנערכים בלי התחשבות במצבם של בני הזוג ומתמקדים אך ורק ב"סותרה" (ההיפך מפדיחה ס.ב) ובגורל. ההנחה היא שגורלו של כל אדם להתחתן עם מישהו מתישהו, ואם נמצא חתן - הבעיות כבר ייפתרו. אין התייחסות לנושאים כמו הבנה בין בני הזוג, כבוד הדדי או תנאי מגורים, ואין כל התחשבות בהם.

יש גם מצבים גרועים יותר, כמו התמכרות לסמים של החתן, למשל, אבל גם זו אינה נחשבת בעיה: הוא יכול להיגמל... מחלות תורשתיות? את זה מעניין בכלל. כל אדם עלול לחלות!

והן מתחתנות... ואני חושבת על חיי המשפחה שלהן, שאין בהם אהבה, הבנה או כבוד הדדי. אמרתי לעצמי שצריך לחפש את האחראים למצב, ואני יודעת שהתשובה היא שהחברה אחראית לכך, אבל ממה מורכבת החברה? זה אני, אתה ואת. האם אנחנו אחראים לנעשה? האם אפשר להתייחס למקרים הבאים של נישואין בשם אחר מאשר "עסקה" או "סחר"?

הסיפור הראשון:

הכרתי את הגברת א"א לפני יותר מחודשיים, כשחיפשתי משפחה דלת אמצעים. היא סירבה להתראיין לכתבה על העוני בחברה הערבית, אך לא הסתירה פרטים על חייה וסיפרה על חלק מסדר היום הכואב שלה. כנראה שחיפשה אוזן קשבת, מישהו לספר לו על כאביה ושאינו עובד רווחה, פקיד בביטוח הלאומי או רופא.

סדר היום שלה עמוס, ואת רובו היא מבלה בטיפול בשלושה חולים שקשה להשתלט עליהם: בעלה, הבת ואחת הבנות. המשימה קשה במיוחד כשפורצת קטטה אלימה בין האב – בשנות הארבעים לחייו, לבן בן השבע-עשרה בגלל משחק או שקל!

היא סיפרה: את חייבת להתחתן, זה מה שאמרו לי. הייתי רווקה שמשתכרת טוב והייתי מאושרת. למה הייתי צריכה להתחתן? אנחנו תשע אחיות, ואבא מעולם לא סירב לחתן. כל בחור שנכנס לביתנו יצא עם כלה!

והיא המשיכה: לבעלי יש מחלת עצבים, ונולדו לי בן ובת עם אותה מחלה. יש לי רק ילדה אחת בריאה. זה תורשתי ואסור לנו להביא עוד ילדים גם אם נרצה בכך.

כשהכרתי את בעלי הוא לא נראה חולה ואיש לא סיפר לי על מחלתו. הוא נראה בסדר, אבל בכל פעם שאני הולכת לקנות להם תרופות אני חושבת: למה התחתנתי איתו? אני משכנעת את עצמי שזה גורלי.

הסיפור השני:

שתי נשים ישבו לידי במרפאה ודיברו. ניסיתי להתעלם מדבריהן ולקרוא את העיתון שלי, אבל לא יכולתי להתאפק והאזנתי, כי שיחתן הייתה מעניינת מאוד. הן דיברו על העלייה במספר החתונות ועל השפעת המונדיאל והרמדאן על עיתוין.

אחת מהם הפתיעה את חברתה כשסיפרה שגם "פלוני" מתחתן, למרות שהוא סובל מליקוי בתפקודו הפיזי והמנטלי. היא אמרה: הכלה קרובת משפחה, יתומה מאב. היא ירשה הון מאביה, ואת יודעת - הכסף יישאר במשפחה. ואת יודעת הגברים יכולים להתחתן גם אם הם חולים...

הסיפור השלישי:

אמא שואלת אותי פתאום: את זוכרת את פלונית? כן, אני עונה. אמא ממשיכה: היא התחתנה ביום חמישי שעבר. ואללה, אני אומרת. מי בר המזל? אמא עונה: אלמן, מבוגר ממנה בהרבה שנים. היא בשנות השלושים המאוחרות, ובניו ובנותיו כבר התחתנו. הוא חולה שצריך מישהו שיטפל בו... אחיה אמרו שזה עדיף מלהישאר רווקה בודדה אחרי מות הוריה!