עזיזה 5.8.10

הקולקטיביזם היה דומיננטי בימי העליות אבל בכל זאת כבר אז בצבצו ניצני האינדיבידואליזם. יוסף לא מצא את עצמו בחיק החם של חדרה והתחיל לחפש דרך משלו.

לקריאת הפרק הקודם - "החית של חדרה", לחצו כאן

לרשימת כל הפרקים הקודמים - לחצו כאן

עזיזה

את התפוז הוא מקלף בציפורנים. המוך הלבנבן נדבק על הבוץ השחור. כל שבת מחדש, הוא נזכר במספריים הקטנים, זֶכֶר לטקס נטילת הציפורנים שהנהיגה אמו. יוסף חש שוב את ידה של האֵם מחזיקה בידו הפרוסה, אוחזת אצבע, נוטלת ציפורן ומדקלמת: "אגודל הבכורה, הנה אני גוזזת את שערה". היד של אמא כל-כך קטנה וחמה, "אחריה אצבע מתקשטת לקראת הפגישה. עכשיו אמה מסדרת תסרוקתה", המספריים מתקרבות לעור, אבל אף פעם לא חותכות אותו, "הנה קמיצה ממהרת, עוד מעט תפתח הדלת", רק מדגדגות קלות והוא כמעט נרתע, "אחרונה חביבה זרת, לומדת מאחיותיה ומתכוננת גם היא לחתונה". כאב או דגדוג? "ועכשיו נעבור אל חמשת האחים. אגודל לאגודל, אצבע לאצבע, אמה.." בימים הראשונים חיפש מספרים אבל את זה הלגה שכחה להכניס למזוודה ושאר החלוצים צחקו כשביקש. לקח קצת זמן, כמה שבתות, עד שגילה את היתרונות שיש לציפורניים ארוכות. איזה עונג הן מסבות בגירוד העור המתקלף, ואיך קל יותר להשחיל שרוכים פרומים ולהתיר קשרים בסוף היום. וכשחסרים סכינים, קל יותר לקלף תפוז. מבעד לקליפה נחשף בשר כתום. רסס ריחני של טיפות צורב את אפו ועיניו, ויחד עם הריח החריף צפה אילזה, כאילו לא עברו שנתיים מאז שקילפה לשניהם תפוז טרי, פרסה אותו כמו פרח והגישה לפיו ולפיה פלח אחר פלח באצבעות נקיות. התפוז הזה פצוע והמיץ מטפטף ונספג בשרוולים. יוסף דוחף את הפלחים לפה ומנגב אצבעות בשולי המכנסיים. השעה מאוחרת ויש להגיע לבית הקפה, הפגישה התחילה מזמן והחברים כבר מחכים.

בדרך יפו הוא פונה ימינה ונכנס לסמטת החלפנים. הקפה של מועלם הפך למרכז הארגון לפני כחודשיים. בתחילה היו מתכנסים בחדרו של יוסף, אבל מאז שהלגה סוחבת בטן כבדה, החליט להקל עליה והציע שיעבירו את הפגישות למקום מרכזי. לפעמים הלגה מצטרפת, כשכוחותיה לאחר יום העבודה מאפשרים. היום החליטה לשכב מוקדם. הגישה לו תפוז שהביאה מהפרדס ודחקה שילך לבדו וייצג גם אותה. היום, חשב, יש לדון בנושא הפרסום. יש לו הרבה רעיונות והוא בטוח שהפעם יהיה קל יותר לשכנע את חבריו.

את השם לחבורה נתן יוסף למרות שהייתה ההתנגדות. 'חוסר התאמה' אמר כנרתי, אבל יוסף עמד על דעתו תוך שהוא מספר לחבריו על הפגישה הראשונה עם השפה הזרה. ימים ספורים אחרי שירד מהאנייה, העז ויצא את חומותיה של יפו והלך אל גבעות החול הסמוכות לחומה. מתחת לאחד העצים ישבו שני ילדים. "עזיזה", שמע את אחד הילדים קורא. עזיזה, הצליל היה זר ומיוחד. שפה אחרת. אף פעם לא שמע צירוף גרוני פעמוני שכזה. הילדה קמה על רגליה ורצה. היא התירה חבל ארוך ומשכה אחריה חיה, אחר-כך למד שזוהי עז, ושני הילדים החלו לצעוד אל האופק, אל הגבעות
עזיזה, כך ביקש יוסף לקרוא לארגון. וכשהסבירו לו את פירוש השם, וכשאמרו שמתאים יותר שם עברי כמעט והשתכנע. אבל כשהלך בלילה ברחובות מצא עצמו צועד שוב אל חומת העיר להסתכל על הירח הזורח מעבר לגבעות, וצליל השם הזר חזר וביקש למצוא את מקומו.

הסמטה מוארת באור ירח. בחלונות עששיות. קולות של ילדים מתערבבים בקולות נשים. בְּליל של שפות. צלילים גרוניים בערבית ובעברית, מילים בפולנית ורוסית. משפטים ארוכים בשפת אמו. יש משהו בעירוב הזה שמחמם את ליבו. נזכר בשיחה שגרמה לו לעזוב את הקומונה שהקים יחד עם חבריו מההכשרה. 'מדינה עברית'. 'הפרחת השממה'. לקח לו זמן עד שהבין את המילים. "מה זה שממה, ארון?" וככל שהבין יותר, גברו הפקפוקים. אבל להגיד בקול רם שאולי הארץ החדשה לא זקוקה לשינויים מרחיקי לכת, זאת לא העז. יש משהו קסום ואהוב ביפו בדיוק כפי שהיא.

יוסף מרחיב צעדיו ומגיע לדלת העץ הישנה. מוריד את הידית ביד אחת וביד השניה מרים את הדלת בתנועה מורגלת של פתיחת דלת כבדה שמבקשת לנום על ציריה וחורקת ביללה אל מי שמפריע את מנוחתה ומבקש להיכנס.
רגע קל עד שהוא מתרגל אל אור העששיות. בשולחן מימין לכניסה יושבת החבורה. יוסף מתנצל על האיחור ומתיישב בכסא הריק. דיצה מוזגת כוס תה ודוחפת על השולחן לעברו. באצבעות מיובלות הוא מחזיק בכוס החמה, נהנה איך גם הוא, כמו השאר, מסוגל להרימה רותחת ולהגיש לפה.
יוסף לא מתערב, הוא מסתכל על חבריו שעסוקים בויכוח ערני בשפה החדשה. יותר מכל הוא אוהב את המיזוג, דיצה מכריזה "במקום לפזז באשמורת ראשונה, יכולים היו להקשיב". דיצה נפרדה מהפולנית כשפגשה את הלגה. שתיהן עבדו במטבח בחדרה ובלית ברירה גמגמו בימים הראשונים עברית של 'חדר' שדיצה למדה מאחיה בבית ההורים. שאול, גבה קומה בעל קול דק מכריז: "לא מאמין. דיצה שלנו מבקשת מחברים לא יותר לרקוד". שאול מחזר בביישנות, אך דיצה לא מבינה רמזים. וכשיוסף זירז פעם את שאול "נו, לך תגיד לה לדיצה בפירוש את כוונותיך" אז שאול ענה: "ברוסית אני אומר, אבל בעברית, לא, זה לא טוב".
גם כנרתי, מזכיר הארגון, יושב בשקט. כנרתי, כשהוא פותח את הפה כולם מקשיבים. הוא בורר את מילותיו בזהירות ויש לו יכולת להעיף מבט רחב על כל האספקטים. לכולם היה ברור שכנרתי מתאים להחזיק בהגה, אפילו שהרעיון להקים ארגון היה של יוסף. מימין לכנרתי יושבת אסתר. על השולחן לפניה מונחת גרב קרועה והיא גוזרת חוט ומשחילה במחט. יוסף מסתכל על המספריים וחושב שאם היה פוגש את אסתר כשירד מהאנייה, יתכן והיה מצליח לשמור על הרגלי ההיגיינה שהנחילה לו אמו.
בשעה שרפאל מתחיל לנאום בגרמנית, תוך רמיזה ליוסף שיתרגם כי הוא לא מסוגל להסביר דברים מסובכים בשפה החדשה, מחליט יוסף להציג את הרעיון החדש. הוא קם על רגליו, ואומר: "סליחה רפאל, אני יודע שיש לך הרבה לדבר אבל אני מציע שתדבר עברית. ואם העברית לא מספיק טובה אז תלמד, ותדבר כשאתה יודע". שקט משתרר, דיצה מניחה יד על הפה ומצחקקת. "הזה יוסף? שמא אבדה סבלנותך?" יוסף מניף יד ומכביד אגרופו על השולחן. בכל השולחנות האחרים משתררת דממה. "די ימים ישבנו והסכמנו בינינו על מטרות הארגון. הגיע הזמן לצאת ול..ול.." הוא מגמגם כי חסרה לו מילה, מסתכל על כנרתי במבט מפציר שיעזור. "לדבר, כלומר לספר בציבור. אנחנו צריכים שאיכרים עצמאיים ובעלי אדמות פרטיות לא ירגישו לבד."
"ומה אתה מבקש שנעשה?" שואל כנרתי, ויוסף יודע שהערב יהיו רק שאלות. יש לו לכנרתי ימים כאלה, שהוא לא מחווה דעה, רק שואל ושואל עד שאתה מרגיש כמו פרי בוסר, כמה מעט חשבת לפני שדיברת. אבל הפעם יוסף לא מהסס, בלילות האחרונים חשב הרבה, וגם התייעץ בהלגה שעודדה אותו לפתוח ביוזמה חדשה.
"ראו, אנשים כמו עדרים, כמו צאן הם מתקבצים קבוצות קבוצות. ואם יש מי מאתנו שמרגיש לא מתאים לקבוצה, כמה לבד וכמה אחר הוא מרגיש". יוסף מוציא ממחטה, מוחא זיעה ממצחו ומתיישב. דיצה מוזגת תה בכוס שהתרוקנה. אסתר מניחה את הגרב ותולה בו עיניים. רפאל שסובב את גבו, חוזר ומסתכל על הקומקום שבמרכז השולחן. לוקח זמן עד שיוסף ממשיך לדבר. בקומונה הראשונה שאליה הצטרף עם הלגה, לא ידע את נפשו. כל ערב כשהסדרן תלה את רשימת העבודה ליום המחרת, הרגיש שהלב מתכווץ. המחשבה שיש מי שתפקידו לקבוע יום יום וערב ערב לאן ילך ומה יהיו מעשיו גרמה לו למצוקה. המחשבה איך כולם, רק הוא לא, יוצאים כל בוקר בשמחה למשימה שהוטלה עליהם, העמיסה עליו שק של אשמה.
"ארגונים יהודים לא חסר, אני יודע. זה לא ארגון רגיל. זה לא סתם שאת 'עזיזה' הקימו אנשים יחידים, כאלו שלא מצאו את מקומם בשום קבוצה".
"אני רוצה לגיד משו" מתערבת אסתר ומציצה רגע שמאלה. "לא צריך לדגיש את פרטיות שלנו. כולנו שייכים לעם ויש לנו גם תפקיד. אנחנו לא סתם."
יוסף מהנהן, "זה נכון אסתר. זה אני מסביר כאן. אני חושב שיש ללכת לאיכרים ולבעלי אדמות ו..." שוב הוא נתקע. כנרתי פולט "לשכנע", "ולשכנע אותם להצטרף ל'עזיזה'. ביחד אנחנו.."
כנרתי מרים יד, "חכה", הוא אומר. "אתה חושב שיקשיבו לחלוצים שעלו לישראל בשנים האחרונות?"
מזה יוסף חושש. "אני יודע. הם ותיקים. לנו אין שפה, אבל יש גם מקומות אחרים. אני מתכוון, לא איכרים מהמושבות. נלך אל החלוצים שקנו חלקת אדמה מכספם, אני מכיר. גן שומרון למשל". כשהוא אומר גן-שומרון רפאל מזדקף ואומר: "כולם יקים. וגם נהרייה. יש להם קליינר-הוף מיט תרנגולות מיט כבשה אונד ירקות גרדן מיט בוסתן".
"זה נכון" מתלהב יוסף ושוכח להעיר לרפאל על הגרמנית, "אם נתארגן ביחד נדע טוב יותר למי יש גרעינים משובחים וגם למכור יהיה קל יותר אחד לשני".
השולחנות מסביב מתרוקנים. מועלם מרים כסאות ברעש ומסתכל לעברם. תוך שהם קמים, כנרתי חולף על פניו של יוסף ואומר: "מחר, בנמל, נראה מי ירד מהאנייה מאיטליה. אולי יש גם בהם עם מי לדבר". יוסף הולך לאט לצד רפאל בסמטה הצרה ועונה לשאלותיו בעברית. כשהם נפרדים רפאל טופח על גבו ואומר: "אולי אני כמו אתה די גרמנית בפלשתינה."

יוסף צועד ברחוב ירושלים. הדרך חזרה לדירה ארוכה, אבל בבוקר, כשצריך לקום, הדרך לעבודה קצרה ונשארות עוד כמה דקות לישון. בפעם הראשונה כשראה את הבחורים בנמל מעמיסים שקים כבדים על העגלות, חשב איך יגיד לסדרן שהוא לא מתאים לעבודת הסבלות. חיכה רגע ולא ידע מה לעשות עד שניגש אליו בחור מבוגר, שעמד ליד הערמה והניף שקים על הגבות המיוזעים. "איך קוראים לך? בוא, תעזור לי". יוסף ניגש בהיסוס לערמה. "כנרתי, תשים שק טוב", "תניח בצד שמאל", "זה לא התור שלי כנרתי" צעקות הבחורים עלו מכל עבר. בחור אחד צחק על יוסף: "נראה אותך מגיע מחר יא חדש". וכששקעה השמש וכנרתי שליווה אותו בדרך חזרה אמר: "אם אתה מסוגל להמשיך, יש לך עבודה", הרגיש יוסף שמצא את מקומו.

הלגה מתהפכת במיטה הצרה. יוסף מניח כריות על הרצפה ומתכרבל בתוך מעילו. להלגה לא נוח, היא מחליפה תנוחה מגב לצד. מאז שתפחה הבטן והיא לא יכולה לישון בתנוחה האהובה עליה, יוסף עוזב את המיטה ברגע שהיא נרדמת ומסדר לו כריות על הרצפה. פעם אחת התעוררה וכעסה שהוא עוזב אותה. התחיל להסביר שאיננו רוצה להפריע אך בזמן שדיבר הבין שהסיבה הפוכה. גם על הרצפה הוא בקושי נרדם. בבוקר הוא מתעורר לפניה אודות לשעון הפנימי, מסדר את הכריות בחזרה ותולה את המעיל על הדלת. מהארון במטבח הוא מוציא ככר לחם ופורס חמש פרוסות. מוסיף חתיכת חלבה, מאכל שגילה באחד מטיוליו ביפו, מלפפון ולעיתים מרתיח ביצה בשארית מי הקפה. את הכל הוא אורז בקופסא קטנה ומניח בתיק, סוגר בשקט את הדלת וצועד בדרך החולית אל הנמל.

בצהרים מגיעה אנייה מאיטליה. לא כל יום מגיעה אוניית נוסעים. התכונה בנמל אחרת. הבחורים מצטופפים בשקט בצד ומסתכלים על היורדים. סבלים ערבים מתרוצצים ומציעים עזרתם בנשיאת המטען. אפשר להבדיל בין חלוצים לתושבים על פי יחסם למטען. החלוצים נאחזים בחוזקה במזוודות ובארגזים, מביטים בעיניים כלות לצדדים, מאין יבוא עזרם. כנרתי הבין מזמן את חשיבות הרגע. כשיגיעו החלוצים לשערי הנמל ויוציאו מכיסם את הכרטיסים והסרטיפיקטים, יעוטו עליהם פעילי ההסתדרות והסוכנות ויפזרו אותם לפי מוצאם בקבוצות השונות. "זה המקום שלנו יוסף" הוא אומר. "אתה רואה את הקבוצה הזו שעומדת"? יוסף רואה קבוצה של כעשרים איש, הם עומדים בין שאר האנשים שיושבים על מזוודותיהם. "הם מגרמניה, אפשר כבר כאן להכיר להם את 'עזיזה', ולהפיץ כמו שאתה חפץ את הרעיון של הארגון". יוסף לא ממש מבין, אין להם עוד מקום מגורים ואדמה, והם לא ממש מבינים מה קורה בפלשתינה, אבל כנרתי מבטל את ספקנותו בהנפת יד. "זה אפקט ההתחלה יוסף. אם לא אתה, נציג ההסתדרות ישא בפניהם נאום על חשיבותה של הקומונה והקבוצה והם, אסירי תודה שיש מי שמוביל אותם, ילכו אחריו".
"כאן?" שואל יוסף.
"כן, כאן"
"אני?" נבהל יוסף.
"בוודאי שאתה, מי אני? ברוסית?".
יוסף מסתכל סביבו, היקים עומדים עדיין על מקומם. מסתכל ורואה שרפאל ניגש אליהם ולוחץ ידיים. ופתאום הוא יודע מה לעשות. הוא ניגש אל היקים, מרים ידיים ומכריז: "ברוכים הבאים לארץ אבותינו, רפאל תתרגם בבקשה". רפאל מסתכל עליו ולא מבין, "אַשתו זאין דויטש פורגשן?" הוא שואל, ויוסף עונה: "לא שכחתי. אני רוצה שגם הם ידברו עברית ועכשיו תתרגם".
יוסף נעמד ומתחיל לדבר. אומר משפט ומקשיב איך רפאל מתקשה לתרגם את הדקויות שבדבריו, אך לא מתערב. בזוית העין הוא רואה את כנרתי מסתכל עליו ומחייך.