idoco ואני

אני אוהבת קולנוע, אני מתרגשת מקולנוע, בוכה בסרטים חופשי ובשנים האחרונות אפילו לא ממהרת לנגב את הדמעות בחושך... שיראו, מה אכפת לי. אני גם אוהבת לצלם. עם השנים זיהיתי בעצמי את היכולת לראות zoom in  וגם zoom out, יכולת אותה שכללתי בעבודתי כמאבחנת ומטפלת בילדים עם קשיי למידה.

בקיץ האחרון גמלה בי החלטה להרשות לעצמי לעסוק קצת ביצירה, רציתי ללמוד לעשות קולנוע, לפחות לטעום. לדעת לעבוד נכון עם מצלמה, לספר ספור, וגם לערוך.

חיפשתי מקום שיתאים לאופי הלמידה המועדף עלי, קבוצה אינטימית, למידה בחברותא. כך הגעתי למרכז שילוב, בכפר תקווה שבפאתי טבעון. כשראיתי את כותרת הקורס: "קולנוע תיעודי ככלי אישי לשינוי", וקראתי את השורות המלוות: "במודל שאנו מציעים, מצלמת הווידיאו הופכת לחבר אישי, כזה שאפשר לספר לו הכל ובעזרתו לעבד רגשות, להבין אותם ולשמרם על גבי קלטת כחומר מצולם", ידעתי. שיחת ההיכרות (זה לא ראיון קבלה!) עם מירי ומיכה היו עבורי אישור לתחושת הבטן. זה המקום בשבילי! 

פתיחת הקבוצה הראשונה לוּותה בחבלי לידה קשים, ככה זה עם יצירה של יש מאין, אף פעם לא בא בקלות. אלא שבמרכז שילוב, כפי שהשם מחייב, בשילוב של גמישות, יצירתיות ונחישות, בעיקר של מירי גרוס, מנהלת המרכז, נפתחה הקבוצה הראשונה של idoco  בהנחייתם של מיכה לבנה-מורה ובמאי קולנוע דוקומנטרי, רב נסיון, ולצדו מירי שוורץ- תרפיסטית, שותפה לצוות המטפלים במרכז.

נפגשנו אחת לשבוע, 6 נשים ו-2 גברים, ללמוד את רזי הקולנוע, היו בינינו שלמדו תוך כדי המפגשים איך לתפעל מצלמה מ-א'. גיבוש הקבוצה נעשה תוך כדי חשיפה איטית ומדורגת של חומרים מצולמים, תרגילים שקיבלנו ממיכה. צפינו, נתנו וקיבלנו משוב, כשבמקביל עברנו כל אחד ואחת, תהליך אישי של חיפוש מושא הצילום, זיהוי הסיפור שיסופר, התמודדות עם חשיפה מול עדשת המצלמה ועוד.

גם אם ידעתי, בתחילת הדרך, שזה המסלול בו אני רוצה ללכת לא באמת ידעתי מה מחכה לי.  

כנות ואומץ, זה מה שבקש מיכה מהמשתתפים/ות. וכולם כאחד ענו ב"נעשה ונשמע!" 

וכך, ביום בהיר וחם של סוף יולי, ערכנו ערב הקרנה למעגל מוזמנים אינטימי, שכלל כמה עשרות אנשים, מרתון בו הוקרנו 8 סרטים בני כרבע שעה כל אחד. כל אחד ואחת מחברי הקבוצה ופיסת חיים שהעסיקה אותו, אותה באותו פרק זמן. כל אחד ואחת בהתמודדות אמיצה מול קשיים של תוכן, תוך התגברות על אתגרים טכניים - למידה בתנועה.

היה ערב מיוחד וחד פעמי, שאת רשמיו אנחנו מעכלים לאט לאט. לכולנו ברור שמרכז הכובד וההשפעה היה בתהליך, לעתים ברווחים שבין המפגשים, בשיחות אישיות עם מיכה ומירי כמלווים ובצפייה חוזרת בחומרים מצולמים בעת העריכה. עם זאת, גם לתוצר הסופי- הסרט האישי, יש כוח משלו. 

אני, ושאר חברותי לקבוצה, עולות כתה ומצפות בכיליון עיניים לתרגילים ולסיפורים שיתגלו בתשע"א.