על אהבה וחושך במזרח התיכון 31.7.10

 בשלהי 2009 התעורר במצרים וויכוח סביב כוונת משרד התרבות המצרי לחדש את התרגום לערבית של ספרות ישראלית ובכלל זה מכתביהם של עמוס עוז, דוד גרוסמן ו"ההיסטוריונים החדשים". ההחלטה מתייחסת לתרגום עקיף, מהתרגומים לשפות אירופיות ובכך נמנע מגע ישיר עם הסופרים והמוציאים לאור הישראליים. משרד התרבות המצרי הסביר שלא מדובר בבניית גשר לשלום אלא בסיוע לקורא הערבי להכיר היטב את האויב הישראלי. בוויכוח בין המשכילים הערביים בלטו עמדות שונות. חלקם תמכו בתרגום ספרות עברית לצורכי לימוד האויב וגם לרכישת ידע כללי והשכלה. התומכים טענו כי אין לחשוש שמי שיקרא את הספרות הישראלית- יהפוך להיות תומך ישראל. אי אפשר להבין את הישראלים מבלי להבין את ספרותם, באותו אופן שכתביו של נגיב מחפוז, הסופר המצרי הנודע, תורגמו לעברית. אחרים התנגדו לפרויקט מתוך מחשבה שהתרגומים יובילו לקבלתה של ישראל במרחב הערבי. כביכול, התרגומים ישברו את המחסומים הפסיכולוגיים בין ישראלים לערבים, הספרות והשירה הישראלית יחדרו לאזור וכך תזכה ישראל להכרה כחלק טבעי מהאזור. לכן "הכרת האויב" צריכה להישאר משימתם של חוקרים באוניברסיטאות ובמכונים בלבד.

על רקע הפולמוס, ניסיתי לבדוק כמה מן ההדים בתקשורת הערבית לתרגום ספרו של עמוס עוז (סיפור על אהבה וחושך, כתר, 2002) לערבית, שיצא לאור בפברואר 2010 בלבנון. זהו ספרו השלישי של עמוס עוז שתורגם לערבית (קדמו לו מיכאל שלי שפורסם במצרים וסומכי בירדן). המתרגם הוא ג'מיל גנאיים ואת התרגום מימנה משפחה ערבית- ישראלית (משפחת חורי) לזכר בנה ג'ורג', בן 20, סטודנט מצטיין באוניברסיטה העברית בירושלים, שנרצח ביריות על ידי מחבלים ב- 19 במרץ 2004, בזמן שרץ בגבעה הצרפתית. אביו של ג'ורג', עורך הדין אליאס חורי, שכל ב-4 ביולי 1975 את אביו, דאוד חורי, בפיגוע מקרר התופת בכיכר ציון בירושלים. "גדודי חללי אל-אקצה", שביצעו את הפיגוע, פרסמו הודעת התנצלות. ככל הנראה, הם סברו שמדובר בצעיר יהודי. משפחת חורי החליטה לתרגם את הספר כדי לקרב את השלום בין העמים. בראש המהדורה מופיעים דבריו של האב השכול לזכר בנו.

כמאה ועשר שנים חלפו מן התרגום הראשון של רומאן עברי לערבית ועד לתרגום האחרון עד עתה. סבי מצד אימי, שלום (סלים) אלדאודי, תירגם לערבית את הרומן הראשון בשפה העברית, אהבת ציון, פרי עטו של אברהם מאפו, שיצא לאור לראשונה בשנת 1853. הספר אהבת ציון הוא מהפירות המובהקים של תנועת ההשכלה היהודית והרעיונות הרומנטיים שבספר הניחו את היסודות לכמיהה להקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. התרגום יצא לאור בקהיר, בשנים 1899 (החלק הראשון) ובאופן מלא, בשני חלקים, בשנים 1921 ו- 1922. התרגום של סבי נועד בעיקר לחבר את היהדות דוברת הערבית להתחדשותה של השפה העברית ולרעיונותיו של מאפו והוא זכה לביקורת נלהבת ואוהדת, במיוחד בעיתונות היהודית בשפה הערבית.

התרגום של אהבת ציון התפרסם בקהיר לפני שהסכסוך החמיר ולפני שניתן היה לשער שיוביל לפליטות של הפלסטינים ולסדרת מלחמות עקובות מדם בין מדינות ערב לישראל. כמו כן נמצאו אז בארצות ערב קהילות יהודיות גדולות ופעילות שאנשיהן רכשו את התרגום ואימצו אותו ואת המתרגם אל ליבן. לעומת זאת, ספרו של עוז מתבונן לאחור אל שנות הארבעים ואל מלחמת העצמאות או "הנכבה" כפי שהיא מכונה על ידי הערבים. אמנם כבר נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן, אך בעיות היסוד עדיין לא נפתרו והסכסוך קיבל לאחרונה תפנית הנובעת מעליית האסלאם הקיצוני ומהאתגר השיעי. על פי התרשמותי, ספרו של עמוס עוז מתייחס לערבים בצורה אנושית ומרגשת, אך בסיכומו של דבר, הספר אינו קורא תיגר על הנרטיב הציוני והוא אף מאושש אותו.

הספר זכה להצלחה ביריד ספרים שנערך בריאד ובאוניברסיטאות שבסעודיה ובביירות הוצע להשאלה בספרייה, אך הוסר מחשש לפעולת נקם של גורמי טרור. בעיתונים הערביים אל-חיאת, אל-אחבאר וא-ספיר התפרסמו מאמרי ביקורת על הספר. ג'יהאד אל-ח'אזן, בעיתון הערבי "אל חיאת", היוצא לאור בלונדון ונהנה ממוניטין בינלאומי, גילה רגישות רבה כלפי הטרגדיה האישית של עוז, מאחר שאימו התאבדה בעודו ילד. הוא עמד על המהפך האישי של עוז, שהפך לפעיל שלום ועל הטעות הטראגית של שני הצדדים, שהדימוי שיש להם, זה כלפי זה, שגוי ומעוות לחלוטין: "עוז כתב שהן הערבים והן היהודים הם קורבנות, אולם במקום להתאחד יחד נגד רודפיהם, היהודים ראו בערבים נאצים במסווה ואילו הערבים ראו את היהודים כניאו-אימפריאליסטים".

עוז מדגיש, כי מבחינתם של היהודים ארץ-ישראל הייתה רפסודת ההצלה וכי אם לא היו חצי מיליון יהודים בא"י בזמן השואה, מספר הקורבנות של העם היהודי בשואה היה גדל בחצי מיליון. השאלות הנשאלות היום, האם טוב או ראוי היה לבוא לארץ-ישראל והאם הציונות היא מפעל הגיוני – לא נשאלו אז, מסיבה פשוטה: לא היה מקום אחר. בתום וועידת אוויאן ב- 1938, שנועדה לדון בשאלת הפליטים היהודיים וברדיפות הגרמנים, התברר שדלתות אירופה וארה"ב נשארו נעולות בפני הפליטים היהודים. ח'אזן מסכים שארץ-ישראל אמנם הייתה רפסודת ההצלה לחצי מיליון יהודים, אך לדעתו הפלסטינים שילמו את המחיר של פשעי האירופים כלפי היהודים וכך נשארו פני הדברים עד היום. ח'אזן מדגיש בסיום דבריו כי לאחר שהאירופים העלו את היהודים לקורבן, הם הקריבו את הפלסטינים.

סמיר אל-יוסף, סופר לבנוני החי בלונדון, כתב גם הוא ב"אל חיאת" כי העניין הפלסטיני נשמט מספרו של עוז. לדבריו, למרות שהפלסטינים היו רוב האוכלוסייה בארץ בתקופה שבה עוסק הספר, הרי ההתייחסות אליהם היא כאל "…רוחות רפאים וצללים או כאל ישות ברברית ותו לא". אמנם ישנם שני אירועים בהם הפלסטינים נזכרים, אך באחד מהם הסופר היה בן ארבע והאירוע השני הוא ביקור בביתה של משפחה פלסטינית, שהסתיים במבוכה מבחינת המחבר. לעומת זאת, רק בימי המלחמה, הערבים מתוארים "כבעלי נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה". אל-יוסף מתאכזב ממצב עניינים זה וטוען כי למעשה, בדרך זו המחבר מאשר את הטענה הרווחת בעולם הערבי והמוסלמי כי רק הפנייה לאלימות מחייבת את ישראל לייחס חשיבות לערבים ולהכיר בטענותיהם הפוליטיות.

נוואל אל-עלי, בעיתון "אל-אחבאר", מתנגד לשבחים הרבים שהורעפו על עוז וטוען כי למרות זיהויו עם "שלום עכשיו", הוא בסך הכול ישראלי ציוני טיפוסי. באירועים קודמים בעבר, לדברי הכותב, עוז הזדהה עם אלימות כלפי הערבים והפלסטינים. בהתייחסו לשבחים על הספר, טען אל-עלי שאסור לערבים לאפשר לעוז להראות כידידם, בזמן שאינו כזה, ובכך לקדם את סיכוייו לפרס נובל. הסכנה הצפונה בספרו של עוז, לדעת הכותב, היא שבמסווה של גיחוך וקריקטורה, ניתנת במה לעמדות הקיצוניות ביותר של הימין הפאשיסטי, הז'בוטינסקאי. כך, לדוגמא, תסביך הניקיון הכפייתי של הסבתא, שלומית, שקרצפה את גופו בפני החיידקים והמחלות המצויים בשפע ב"לבנט" (סיפור על אהבה וחושך, עמ' 99 – 101). המבקר גם מצטט את הסבא, בעלה של שלומית, שהציע לאחר מלחמת ששת הימים, להחזיר את כל הערבים למולדתם ההיסטורית, שהיא ערב הסעודית (סיפור על אהבה וחושך, עמ' 124). גם מבחינת דמות הערבי, לדעתו של הכותב, עוז נאמן לתפיסה הישראלית לפיה הערבים מבינים רק את שפת הכוח. הוא מבסס את דעתו על סיוטיו של עוז ערב מלחמת העצמאות, כאשר המלחמה הקרבה הופכת את דמותו של הערבי, שמצא את המספר מתחבא בחנותו וטיפל בו בחיבה ובאהבה, לאויב אכזר: "האיש הערבי הרחום שהציל אותי ממלכודת החושך ונשא אותי בזרועותיו כשהייתי רק בן ארבע או חמש…גם הוא יתגנב לרחוב עמוס באמצע הלילה עם סכין ארוכה עקומה בין שיניו, לחתוך את גרוני ואת גרונות הורי ו"להטביע את כולנו בדם"?" (סיפור על אהבה וחושך, עמ' 391). עוז משקף לדעתו של הכותב את הגישה הקולוניאליסטית- הקלאסית כאשר הפלסטינים נדרשים להיות שקטים כדי שמשפחתו של עוז תוכל להתאושש מן הצלקות שהביאה מאירופה. יתרה מזו, עוז, עם התרבות שהוא מייצג, מסתיר את העובדה שהחלום הציוני להקים מדינה של אנשי תרבות ופועלים לא התגשם ובמקומו קם עם של לוחמים.

עבאס ביידון, במאמר בעתון "א-ספיר", אף הוא מבקר את אופן ייצוגם של הפלסטינים בספר. למעט שני מקרים שאירעו לעוז ומתוארים בהרחבה, קולם של הפלסטינים אינו נשמע והם בלתי נראים מבחינתו של עוז. בספרו הגדול על הקמת ישראל, כך מבקר ביידון, לא הזדקק עוז לאף פלסטיני שיספר את תולדות הערבים בפלסטין. לעומת זאת, עסק עוז בהרחבה בהיסטוריה של היהודים ברוסיה ובפולין. הסבל הפלסטיני מוצג כשווה בערכו ואולי אף פָּחוּת מזה של היהודים במלחמת העצמאות: "במקום מאות אלפי היהודים שנעקרו הגיעו הנה מאות אלפי פליטים יהודים נרדפים מארצות ערב" (סיפור על אהבה וחושך, עמ' 433).

הביקורת אמנם מציגה עמדות מנוגדות לעמדה הישראלית "הקלאסית", אך אינה משוללת כלל אמפטיה לסבל האישי של עמוס עוז ולסבל של היהודים בכלל. אין בה שלילה גמורה של העמדה הישראלית, אלא קריאה להתמודדות אינטלקטואלית עם עמדותיו ותפיסות עולמו של "האחר", במקרה זה הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, בצורה מורכבת, אנושית ושוויונית. הביקורת אמנם טוענת שעוז מתעלם מן הפלסטינים וסבלם, אך עם זאת מגלה יכולת להכיר בשואה, בסבלם של היהודים באירופה ובמצב הנואש אליו נקלעו בסכסוך עם הערבים.

ההתמודדות עם הטענות של המבקרים מצריכה חשיבה מעמיקה על הסכסוך ועל האחריות לאלימות שבמסגרתו. התרבות הישראלית, כפי שצמחה מתוך התרבות היהודית, מכירה בוויכוח ובדיון בין עמדות שונות כערך חיוני ובמיוחד בחינוך. אמנם ההיכרות עם עמדות ותפיסות מנוגדות לאמונות היסוד, עשויה להכאיב לעיתים, אך יש לה ערך מרפא מכיוון שהיא עשויה לאפשר לנו, הישראלים, לבחון את דרכנו ולעצב גישות פוריות יותר אל ההווה ואל העתיד.

מקורות

• "ביקורת ביומון הבינערבי "אל חיאת" על ספריו האחרונים של עמוס עוז", MEMRI, 1.12.2004
• ישראל בן דור, "המבוי שנסתם-דימוי הערבים בספרו של עמוס עוז - סיפור על אהבה וחושך", אוריינט אקספרס, (כתב עת אינטרנטי), אוניברסיטת בר-אילן, גיליון 4, דצמבר 2008, עמ' 20 – 22
• "פולמוס במצרים סביב כוונת משרד התרבות לתרגם לערבית ספרות ישראלית", MEMRI, 29.9.2009
• גם סעודיה קוראת עמוס עוז, נענע 10, 14.4.2010
• Jihad Al Khazen, "Ayoon wa Azan (Masked Nazis and Neo-Imperialists), Daralhayat, 28.4.2009
• מחמוד כיאל, "ר' סלים אלדאודי, בן חכם באשי הגליל, כמתווך בין ספרות ההשכלה לבין התרבות הערבית-יהודית", ספר יוסף טובי (צפוי לצאת לאור בקרוב)