את לא נראית...19.7.10

אם תראו אותי ברחוב, הולכת לאיטי בדרכי לעבודה, לשופינג, או סתם כך יושבת בבית קפה, ודאי לא תעלו על דעתכם שאני פגועת נפש.
ומה זה פגועת נפש, או בעגת הרחוב - חולת נפש?
אין לי סממנים של פיגור, אין לי עוויתות בגוף (כמו שאוהבים להראות בסרטים), אין לי שלפוחיות על הפנים, אין לי מבט מזוגג, והאמת, אני נראית טוב, אפילו טוב מאוד. אני עושה ספורט, רצה, מתעמלת במכון כושר ואוהבת מאוד לרקוד, גם במועדונים. אפשר אפילו לומר שאני אדם די נורמטיבי, כשאר האוכלוסייה שמגדירה עצמה נורמאלית.
אז אנא מכם, צאו מכל הדעות הקדומות על חולים פסיכיים. אם תפגשו אחד כזה, אל תפחדו, הוא לא יתקוף אתכם. אני עצמי פגשתי סוגים שונים של פגועי נפש (ישנם סוגים רבים, ולא, אין דבר כזה פיצול אישיות, סתם עובדים עליכם) ואף לא אחד מהם היה אלים או הזיל ריר.

כאשר ראיתי את הסרט "שאטר איילנד", בכיכובו של ליאונרדו די קפריו, חשבתי לעצמי, ככה בעצם רואים את האנשים הסכיזופרניים אני מוגדרת סכיזופרנית-פרנואידית אנשים שאין להם שום קשר למציאות וחיים כל חייהם בדמיון ובתחושות רדיפה.

אז זהו, שלא. נכון, עברתי שני אירועים פסיכוטיים, שבהם עשיתי דברים לא רציונליים. אבל כאשר לוקחים תרופות מתאימות (ישנו מגוון רחב של תרופות אנטי פסיכוטיות) ובמינון הנכון לפעמים קשה לקבוע מינון נכון, כי הוא משתנה מאדם לאדם לא רואים משהו חריג.
רק המשפחה והחברים הקרובים לי יודעים שאני פגועת נפש, וביום-יום אינני עוסקת בהיותי כזאת. אני, פשוט, חיה את חיי, עם שאיפות, עם רצון לפתח קריירה משלי, להתחתן ולהביא ילדים. אני גם מציירת, כותבת הרבה, מצלמת ואוהבת מאכלי ים...בין עיסוקיי הנוספים אני קוראת, והרבה. פילוסופיה אני מאוד אוהבת, בעיקר את דיוויד יום ודקארט, אשר מאמינים בקיומו של האדם וברצונו להתפתח ולגדול.

די מתיש מה שעשיתי עד עתה - להציג את היותי כאחד האדם.
ואם כבר מדברים על כתיבה ועל תחביבים למיניהם, אני באמת רוצה שיכירו את היכולות שלי ושיתרכזו, כמו שאומרים הפסיכיאטרים, בצד הבריא שלי ולא במחלה.