החית של חדרה 19.7.10

הלגה החליטה לעלות, יוסף החליט להתחתן כי בתנועה מחלקים סרטיפקטים לזוגות נשואים והסיפור עובר ליבשה חדשה...

לקריאת הפרק הקודם - לחצו כאן

לרשימת כל הפרקים הקודמים
...

במקום החם הזה, חם מנשוא, לח ומלא ביבחושים, במקום הקם לתחייה, במקום הזה. איך הלגה מוזגת תה מקומקום פח לכוסות בדיל, מרימה את הקומקום למעלה כמו ג'רה בידיים צרובות שמש לעת צהרים, איך היא מרוקנת סירים ומשפשפת עד תום. פעם אחת כשהזכיר לה יוסף את ספלי החרסינה, היא צחקה ושאלה אם הוא מתגעגע והוא נזכר שוב ברקיקים שהניחה על הצלחית כשישבו במרפסת.

אפילו שאספה את שערה במטפחת כחולה, עדיין מבצבצים תלתלים קטנים של ילדוּת והבזקי תמונות בצבעי אפור שנצבעו ביד צלם, שפתיים אדומות ותכלת מלמלה בעיניים. דווקא היא שלא הוכשרה לחיי קומונה ועמל החליקה פנימה לתוך החבורה. ואיזו טלטלה. איך שירדו מהאוטומוביל ונעמדו בחצר הפתוחה, התאספו סביבם צעירים שיצאו מבתים ארוכים מרובי דלתות. ראשון האנשים נעמד מולם והרים ידים. לאחר שהשתרר שקט, הוא הציג את עצמו "אני ארון" והתחיל לדבר. צלילים חדשים וחמים התפזרו לכל עבר. בזמן שדיבר נעמד על ידו איש גוץ וקרח וחיכה בסבלנות עד שהנואם עצר רגע לנשום ואז חזר אחריו בקול עמוק ושקט מילים חדשות שאותן תרגם לגרמנית: "חלוצים חדשים", "חירות", "אדמת חמרה חומה", ושוב חש יוסף את צלילי הכחכוח, חית חמה כמו חמאה במחבת. ואיך שהמתרגם התחיל להסביר בגרמנית ש"לחצר הזו שבה אתם עומדים יש צורה של ח' כמו חית של חדרה. הבתים הארוכים משלושת צדדיה נבנו לפני שתים-עשרה שנה על-ידי החלוצים, כדי שלקבוצות כמוכם שמגיעות ישר מההכשרה יהיה היכן לגור ולהתפרנס עד שימצא להם מקום חדש להתיישבות. לא סתם היא נבנתה כך, כי חית היא כלי קיבול, קערה מכילה, וכאן, בחצר הזו נרקמים קשרי ידידות ואחווה בין חלוצים מכל קצווי עולם. מכאן, מהחממה הזו יצאו כבר שמונה קבוצות שהקימו קיבוצים חדשים". אהרון הרים שוב ידיים והמשיך לשאת דברו. יוסף התענג לצלילי קולו. עכשיו ידע שדבריו המעשיים משולבים בדברי חוכמה, ואפילו שהעייפות הכריעה, והמוסקיטוס המזמזמים באוזניו גירו וגירדו בעורו, הייתה לו סבלנות לשמוע עוד ועוד על החיים החדשים.

בימים הראשונים עלה נושא הזוגות הנשואים בקבוצה (שני זוגות בסך הכל). הלגה הצדיקה את הטענה שאין מקום לפריבילגיות. היא הסכימה להצטרף למגורי הפועלות. יוסף הסתייג. יש מקום למקרים בודדים, יוצאי-דופן אם תרצו, אבל נכנע לכף ידה שנגעה בברכו במעין תחינה, צמרמורת טיפסה בעמוד השדרה, רק הגענו. תן להם זמן להתרגל לנוכחותי ותן לי להכיר את חבריך בדרכי שלי.

בבוקר יצאו אל הזבובים. דור חדש של יום חדש, ככה אמרו לו כשהציע להתקין מלכודות למוסקיטוס המזמזמים בחצר בית הפועלות. "כל יום נולדים חדשים" אמרו לו, "אין סיכוי שתצליח לחסל אותם, עדיף שתלמד לחיות עם שכמותם." בכל זאת ביקש לנסות. העמיד מלכודת ליד העץ היתום שבכניסה לחצר. הניח יצול עקום של עגלה שיצא מן השימוש על מגדל קטן של בלוקים ומעליו פרס רשת כמעט עד לתחתית. מעבר של כמה סנטימטרים בין הרשת לקרקע יאפשר לזבזבת לחדור פנימה, אל הפיתיון, "ושם, אחרי שימצצו ממתיקות הריבה יעופו למעלה, יתקעו ברשת ויישארו בפנים" הסביר לחבריו את עקרונות התעופה של בעלי הכנף, אבל הם צחקו תוך שהם מגרשים מעליהם מעופפים טורדניים. רצה שיעזרו לו, שיעשו ביחד מחקר קטן שיועיל אחר-כך במקומות נוספים. חשב איך יספרו זבובים ברדיוס הקרוב לעץ ויערכו השוואה למקום אחר. ימלאו טבלאות ברישומים וישוחחו בהתלהבות על ההבדלים. אבל בשעות היום כולם עסוקים כל-כך ובערב נעלמים הזבובים ובמקומם מופיעים יתושים.
ימים אחדים שהרעיון מזמזם בקרבו. היה רוצה שהלגה תעודד אותו להמשיך לפתח ולשכלל את רעיון המלכודת ושלא תושפע מדברי הותיקים, אלה שהגיעו חצי שנה קודם להם ונהנים להפגין ותיקותם בדברי לצון על היוזמות החדשות. הלגה מנפנפת בידה, היא עסוקה בענייני המטבח. סינור כחול אפרפר מכסה את גופה מצוואר עד ברכיים. רגליה הדקות במכנסי חאקי נעות ממקום למקום. אבל הוא לא מותר. כל בוקר מחדש מכין פרוסת לחם בריבה ומניח לאחר הארוחה מתחת ליצול. "זה מקום ההתבודדות שלי" מפטיר כשהיא שואלת לאן הוא הולך, "גם את מוזמנת". בלבו תוהה אם היא חומקת מפניו. ופתאום מתגעגע לימים הראשונים לאחר החתונה.
"תבטיח שזה ככה" אמרה הלגה כשיצאו ממשרדי העירייה והוא הרגיש חזק וגדול ובטוח בעצמו. אפילו לתהיות הרבות של הימים הראשונים ביחד התגעגע. אחרי שהחליטו מה שהחליטו הגיע זמן השאלות. אלף שאלות. שאלותיה של הלגה נישאו כל יום אל היום שלאחריו. "איפה נגור?" שאלה כשנרשמו במשרד רישום האוכלוסין. "בהכשרה לא בא בחשבון" אמר יוסף מאחר שהכיר את סידורי הלינה שם וחשב שמעבר חד כל-כך מביתה המהודר למבנה האפור, הקר וצפוף המיטות יהיה מוגזם.
"בבית שלי גם כן לא" אמרה הלגה, "לא רוצה לראות פרצופים כועסים בימים הכי מאושרים בחיי".
דירה פרטית לחודשיים לא בא בחשבון וכך יצא שחדר השינה בבית הוריו הפך לביתם הראשון. ושם הציפו אותם השאלות של אמו: "אתם בכלל יודעים למה החלטתם להינשא ולעלות לפלשתינה?" שאלה לינה והסתכלה על הלגה, "מה גורם לנערה שטרם סימה את לימודיה לעזוב הכל כדי להיאחז באוטופיה ערפילית, לדבוק בבן-דודה ולצאת לדרך שמעולם לא חשבה עליה מקודם?"
דווקא ארנסט אחיו שנמנע עד כה מלחוות דעה הפתיע: "למה את מצפה מבת שבע-עשרה? שתבחין במניעים נסתרים ותגלה שיש סיבות שלא מן העניין להחלטותיה? בגיל הזה פועלים אמא, קמים ועושים. כדאי לך להיזכר איך היית בגילה, זה יעזור לך להשלים עם החלטתם".
כן כן, חשב יוסף, אמא היא דוגמא יפה למה לא תמיד חייבים לדבוק במוכר. אחר-כך, בחדר השינה כשנשארו לבדם, תפחו השאלות לממדים עצומים עד שאיבדו את אחיזתן במילים רק התדפקו בפעימות הדם שברקות, התדפקו על דלתות וקירות, התדפקו עד שנספגו בדם, מחכות לזמן אחר שבו יתעוררו שוב ושוב. כל ערב מחדש נהג יוסף באבירות כשנתן להלגה להיכנס ראשונה אל מתחת לשמיכה. מטווה גופה המטושטש מתחת לשמיכה, קצוות תלתלי המשי החומים מבצבצים מתוכה. אחריה נכנס הוא בלב מפרפר וגוף מגשש. הלגה אהבה לבלבל אותו. פעם בכמה לילות הייתה חודרת לצד המיטה שלו. לא ידע האם בגלל שאהבה להניח את ראשה על הכרית שלו, או בגלל צורך בשינויים שהיה תוקף אותה לעיתים קרובות. בלילות האלו היה מגיע אחריה אחרי שנעל דלתות וחלונות וכיבה את האורות, התיישב בצד המיטה שלה והתבונן. הכוננית שלה הייתה ריקה ומרווחת. חוץ משעון מעורר, צנצנת קטנה של קרם פנים ומברשת שיער יפיפייה מקושטת באבני חן מסביב למראה קטנה ומהודרת שנמצאה בגבה, לא הניחה על הכוננית דבר. על מברשת השיער ההיא לא ויתרה והביאה אותה לכאן, לחדרה. יוסף צחק וטען שהמברשת תרגיש כמו נזם זהב כשיגיעו לפלשתינה, ובטח האבנים הנוצצות ינשרו יחד עם שערות הניילון הקשיחות של הסירוק, אבל הלגה שומרת היטב על המברשת. ספרים לא היו על הכוננית. דווקא הלגה שהתמכרה בילדותה לספריה הגדולה בבית הוריה ותמיד הסתובבה עם ספר ביד, נטשה את אהבת הקריאה לטובת פעילות של עשייה כשהכירה אותו. פעם, כשדיברו על כך, סיפרה הלגה שכשהייתה ילדה חיכתה בקוצר רוח ליום הולדת שבע-עשרה כדי שתוכל סוף סוף לשלוף מהמדף הגבוה את "אנה קרנינה" שנאסרה עליה בגיל צעיר. ואיך כשמלאו לה שבע-עשרה התחילה לקרוא בספר אבל אז הופיע הוא ואנה המסכנה נזנחה שוב. כשארזו ארגזים לנסיעה לפלשתינה ביקשה הלגה מיוסף שיבוא לעזור לה לבחור ספרים. יוסף ענה לה שהספרים כבדים מדי, וחוץ מזה ראוי יותר שבפלשתינה יקראו ספרים עבריים. בסתר לבו ידע שלא זו הסיבה האמיתית. לא סיפר לה על ביקורו האחרון בספריה שבבית הוריה. קצת לפני החתונה הזמין אותו זיגפריד לשיחה של גברים. כעסו של זיגפריד עדיין לא פג, אבל השיחה הייתה תרבותית. זיגפריד אמר שהלגה דומה לו, לאביה, היא יזמית ומעשית, ולמרות שהוא לא מאושר מהליכתה אל המדבר, אין לו ספק שהיא תצליח לבנות יש מאין כמו שהוא עשה כך בצעירותו. וכאן סיפר אביה איך הקים את הבנק וכמה קשה עבד עד שהעסק התחיל לשגשג. "אבל אתה" אמר זיגפריד, "אתה שונה מכל מי שהלגה מכירה, ומזה אני מפחד". ופתאום, באמצע המשפט, הסתובב זיגפריד לאחור וניגש אל אחד ממדפי הספרים, הוציא מתוכו את ה- FrankfurterZeitung ופתח אותו באמצע. "תקשיב" אמר והתחיל לקרוא בקול צונן. עד היום צורבות המילים של אותו עיתונאי צעיר שרק אחר-כך התוודע לשמו, ולטר בנימין, את מוחו, על עורו ועמוק עמוק במרכז הקרביים:

"בעיני האופי ההרסני שום דבר אינו מתמיד. אבל דווקא משום כך רואה הוא דרכים בכל מקום. במקום שם נתקלים אחרים בחומות או בהרים, גם שם הוא מוצא דרך. אבל מפני שהוא מוצא דרך בכל מקום, הוא נאלץ בכל מקום גם לפנות מן הדרך. לא תמיד בכוח גס, לפעמים בכוח מעודן. מפני שהוא רואה דרכים בכל מקום, עומד הוא עצמו תמיד על פרשת דרכים. שום רגע אינו יכול לדעת מה יביא הרגע הבא. את מה שקיים הוא הופך להריסות, לא למען ההריסות, אלא למען הדרך הנמשכת דרכן".*

ולא ידע יוסף האם מילים אלו נצרבו בתודעתו משום ששלל זיגפריד את אופיו, או שחייב.

_______

* וולטר בנימין. "האופי ההרסני" מתוך – המשוטט, מבחר כתבים כרך א'. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1992

לקריאת הפרק הבא - "עזיזה", לחצו כאן