בין איש לאשה במגילת איכה

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם? אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה?משה בפרשת דברים, ישעיהו בהפטרה של השבת - שבת 'חזון', וירמיהו במגילת איכה הנקראת בתשעה באב זועקים, מתלוננים, מטיחים ומקוננים תוך שימוש באותה מילה – איכה, ובכך יוצרים בתודעתנו קשר אסוציאטיבי בין פרשת השבוע להפטרה הנקראת בשבת שלפני תשעה באב, ולמגילת איכה הנקראת ביום חורבן בית המקדש עצמו. משה וירמיהו אף קושרים שניהם את השאלה עם מצב של בדידות – בדידותו של משה בהנהגת העם, ובדידותה של ציון לאחר עזיבת הקב"ה אותה, כעזוב איש את אשתו.הפסוקים בישעיהו יכולים לשבות אותנו ביופיים, בכאבם ובצדקת טענתם:לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה'. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת, אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי? ... חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי! הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם - אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. (ישעיהו א', פסוקים יא-יז)הם יכולים לטלטל אותנו בדמיון המפליא לימינו אנו:אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים.כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים,יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. (ישעיהו א', פסוקים כא-כג).ועם זאת, אם היינו רוצים לשאוב מפסוקים אלה השראה לחיינו היום, עלינו לתת דעתנו לשפת הדימויים המוטמעת בהם.ציון וירושלים, וכמוהן עם ישראל כולו מדומים ע"י הנביאים במקומות רבים לאלמנה במקרה הטוב, ולזונה במקרה המזעזע. בן זוגה, אלוהים, מצויר כבעל נבגד או כבן זוג המתרחק ומותיר את בת זוגו בודדה כאלמנה. בדימוי יחסי העם ואלוהיו ליחסים זוגיים, על האישה מוטל בדרך כלל תפקיד הבוגדת, עליה מוטלת האשמה לפגיעה האנושה ביחסים ולפירוקם. החטא הינו חטא מיני, ולגבר אין כל חלק ואשמה בו, שהרי האישה היא המפתה, היא קלת הדעת, והיא זו שאינה נאמנה.בהמשך פרק א' בישעיהו, אחרי האשמת ירושלים בזנות ותיאור השחתת השלטון בה, ישעיהו עובר לנבואת נחמה בה מבטיח הקב"ה נקמה מאויבים והשבת שלטון הצדק לציון. גם בשלב זה נמשך הדימוי – "אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה". מה נדרש מהעיר / האישה כדי לחיות בשלום ובצדק עם בעלה? להיות נאמנה. תביעה זו מושמת רק על האישה ולא על הגבר בחיים הזוגיים הללו.אמנם לדימוי הזוגי יש גם מבע חיובי בתנ"ך – שיר השירים כולו מתאר יחסי אהבה בין בני זוג, ופרשני הדורות נהגו לקוראו כמשל ליחסי העם ואלוהיו. שיר השירים כולו הינו כעין תמונת ראי למגילת איכה, או, אם תרצו, מגילת איכה היא התשליל של שיר השירים.כדאי לחשוב איך משפיע דימוי כזה על התפיסה התרבותית של תפקידי גברים ונשים בחברה כולה, וביחסים זוגיים בפרט. איזו דמות נשית מצטיירת ומוטבעת בנו מהבנייה תרבותית זו – מינית, בוגדנית, זנותית, אשמה תמיד.האם הדימוי הזוגי הוא הדימוי האפשרי היחיד לתיאור יחסים וקשר בין עם ישראל לאלוהים? אם נחזור לתחילת ספר דברים נמצא שם דימוי אחר: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה (דברים א', לא). מוצע לנו כאן דימוי הורי, של אב ובנו. שימוש בדימוי כזה מאפשר גיוון מגדרי, כאשר דמות האם יכולה לתפוס את מקום ההורה, ובת את מקום הבן. אם העדר השיוויון וההדדיות בשימוש בדימוי הזוגי של היחסים מציק לנו, אך עדיין חשוב לנו לשמר את ההיררכיה בין אלוהים לעמו, הרי שדימוי הורי יכול לתת פתרון מספק יותר.דימויים נוספים, אחרים, ממתינים לנו לחשיפה וליצירה. דימויים שיבטאו את נקודת מבטינו, כנשים, על יחסים בחיינו. אולי דימוי של יחסי אחיות יכול להדגים יחסים קרובים ומורכבים שכאלה. אנחנו מוזמנות היום לדרוש מחדש ולהטעין במשמעות מחודשת ומתאימה יותר את תהליך הריחוק וההתקרבות הכרוך בחורבן ובבנייה.