על מקומיות, צריכה וקקטוסים ממקסיקו

לקראת טריו צריכה מקומית שייערך השבוע - מאמר בנושא מקומיות, צריכה ומה שביניהם:

עד לפני כמאה שנים חיו בארץ ישראל קהילות של פלאחים, עובדי אדמה, בעלות תרבות הקשורה קשר עמוק לסביבתה הטבעית. מרבית צרכי הקיום סופקו באופן עצמאי מתוך סביבה זו, כפי שנעשה הדבר מאות ואלפי שנים קודם לכן. אורח החיים הטבעי יצר תחושת השתייכות חזקה של האדם לאדמה, ומרקם חברתי המבוסס על עזרה הדדית.

המראה של הכפרים העיד על כך:
הבתים נבנו מאדמה או מאבן מקומית. האוכל, שגודל במקום, בושל בטאבונים, בתנורים או בכירות עשויים מטין. הצמחים המקומיים שמשו לאריגת מחצלות ולקליעת סלים שסיפקו את צרכי הבית ועבודות השדה. אצל הבדואים, צמר הכבשים נטווה ונארג בידי הנשים לשטיחים ומשיער העיזים נארגו אוהלי המגורים של הנוודים. הידיים המיומנות של בעלי המלאכה השונים הפכו את חמרי הגלם לחפצים שימושיים, אבל אמנויות עממיות רבות כמו רקמה וקליעת מגשי קש היו נחלתן של מרבית הנשים, שיצרו את צרכי ביתן במו ידיהן ופעמים רבות עשו זאת בצוותא תוך שירה וסיפור סיפורים.
מוצרי יבוא היו מעטים ונחשבו מותרות.

אורח חיים זה ותרבות זו הם נחלת העבר. השינויים הטכנולוגיים דחקו אותם אל שולי הזיכרון. היום, כמעט בכל מוצר שאנו צורכים יש מרכיבים שמקורם בארצות רחוקות. אנשים אינם יודעים עוד מניין מגיעים הדברים שהם צורכים וגם לא אכפת להם - מישהו אחר בארץ רחוקה הזיע בשבילם.

השתלטותה של תרבות הצריכה המבוססת על עבודה בשביל כסף ולא בשביל אוכל, יבוא זול ושפע של פלסטיק מתבטאים גם בדלדול משאבי כדור הארץ, חוסר מתן ערך לאוצרות הטבע ותנאי עבודה מחפירים במפעלים. תרבותנו הנוכחית היא כזאת המרחיקה אותנו מן האדמה ומסביבתנו הטבעית ואין פלא שתוצרי הלוואי שלה הם זיהום והרעלת המים, האדמה והאויר.

לפני כמה שנים, במסגרת פעילות למען הסביבה שמעתי הרצאה שפתחה במשפט שנחרט בראשי:
"יש שתי פעולות בעלות השפעה פוליטית אדירה שכל אחת ואחד יכול\ה לעשות: לאכול מקומי ולהשתמש בתחבורה ציבורית".

לקראת הפעילות המשותפת של דוגרינט ותפריט מקומי התבקשתי לכתוב משהו על מקומיות ועל צריכה מקומית. כתבתי על העבר ועל היעלמותו אל תוך הווה עגום, אבל המחשבות שלי היו - בעידן של כלי רכב ממונעים המעבירים מוצרים ואנשים במהירות של 100 קמ"ש.
מהי בעצם מקומיות?
מה נחשב ל"מקומי" היום?
טווח של הליכת שעה / שעתיים ברגל?
אזור גיאוגרפי המוגדר בהגדרות חיצוניות?
תוצרת כחול-לבן - כלומר, חיזוק הכלכלה של המדינה?
מהי הסביבה הטבעית המקומית שלי, ומהו באמת מזון מקומי או מוצר מקומי? למשל - עגבניות ותפוחי אדמה, שמוצאם הרחק הרחק מכאן - האם ייחשבו למזון מקומי?

הרי החקלאות כולה העבירה ומעבירה מינים וזנים ממקום למקום בלי הרף.
עד מתי צמח הוא בחזקת "מהגר" או אפילו "פולש", ומתי הוא הופך ל"מקומי"?
ואנשים? מתי אנחנו נחשבים למקומיים במקום מסוים?

אפילו הצבר, סמלם של ילידי הארץ, איננו יליד הארץ, ובעצם הגיע לכאן ממקסיקו...

גם בתחום עבודתי - שימור המלאכות המסורתיות – עולות שאלות כאלו. ממתי מלאכה נחשבת כמסורתית לאזור מסוים? האם מלאכות ומסורות ייצור שהובאו לכאן בידי הצלבנים ונשארו מאז הן מקומיות? ואלו מימי הרומאים? כלומר- המונח "מקומי" איננו מוחלט, ובהחלט מעלה שאלות מחשבות ותהיות.

לצערי לא אהיה בסיור ובהרצאה, ואם תהיינה תשובות - אשמח לשמוע.
והרי שתי שאלות למחשבה בדבר "מקומיות" הרלוונטיות לסיור בכפר מנדא:
מסתבר שהחקלאים היום קוראים בשם "בלדי" (שפירושו "מקומי" ומשמעותו בעבר היתה-פרי / ירק זה הריהו מאדמת כפרי) לזנים הגדלים בשדה, לעומת זני החממה, אפילו אם אלו זני מכלוא שנוצרים בכל שנה מחדש באופן מלאכותי על ידי מגדלי זרעים אי שם ואין להם כל יציבות גנטית. בעבר ובמקומות אחרים זנים בלדיים נחשבו זנים שגודלו לאורך שנים באותו אזור, ובתהליך של ברירת-זרעים מתמשכת הגיעו ליציבות גנטית ולהתאמה מרבית לתנאי מקום מסוים.
הירקות מהם נשמרים עדיין זרעים בידי החקלאים גם היום הם הפקוס הבמיה והלוביה, מהם אין זרעי מכלוא...

נשות פרוייקט הקליעה קולעות את מרבית הסלים מסנסני תמר שנאספים בבקעת הירדן, או מנצרים המובאים מסינגפור... (הקליעה המקומית בגליל היתה בעיקר מזית, אלת המסטיק, ומקש חיטה)

מקומיות מוחלטת כך נראה לי, נדירה מאד היום. מבחינה סביבתית אפשר לומר - כמה שיותר מקומי יותר טוב, אבל כמו בכל דבר השאלה היא מהם גבולות המקומיות שלי, והתשובה לרוב אישית ותלויה בנסיבות.

לכשלעצמי, אני עוסקת בשימור מלאכות מסורתיות מקומיות ומנסה - הן במחקר שלי והן בסדנאות שאני מעבירה - להתקרב ולו קצת אל אותה תחושה של קרבה לאדמה, שמקורה בחזרה אל מסורות ייצור קדומות ובשימוש בחומרים מקומיים.