חד צדדי או דו צדדי? 12.7.10

והנה אנחנו כבר עשר שנים אחרי הנסיגה מלבנון. וכבר מוציאים כל מיני כתבנים זריזים את המחשבונים ומתחילים לתקתק את חשבון כדאיות הנסיגה. וכמובן שאלת השאלות, שלא נשכח, האם מצבנו לאחר הנסיגה טוב מאשר לפניה.

השאלות האלה, ואחרות, ששואלים הרבה אנשים בחברה הישראלית, את עצמם ואת הסובבים אותם, לגבי הנסיגה מלבנון, האם הייתה ראויה? האם נעשתה בחיפזון מדי? האם קלקלנו ונתפסנו כבורחים, ובכך איבדנו מכוח ההרתעה שלנו? כל השאלות האלה ועוד, הן שאלות נורא חשובות, אבל בעצם מה שמשותף לכולן זאת העובדה המרה שהן משקפות מציאות חד צדדית, שאנו חיים בה כבסרט כבר עשרות שנים. מציאות המשאירה אותנו באותו מקום כל הזמן ולא משנה מה נעשה. כמו בסיוטי לילה בהם אתה נמלט מרודפים שמשיגים אותך ואתה יכול לרוץ רק במקום. אתה מגביר את הצעדים ונשאר במקום. אתה משתולל ונשאר, כמובן, במקום.

נסיגה מלבנון, התנתקות, מלחמה שניה בלבנון, גלעד שליט, עופרת יצוקה. תספרו אתם, יכול להיות שהחסרתי משהו? אבל, אבל אין עלינו, בראש שלנו אנחנו לגמרי לבד בסיפור הזה. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. רק עם עצמנו בטנגו הגלמוד הזה, לא סופרים אף אחד ממטר. תמיד צודקים. הכי צודקים בשטח.

המצור על עזה, המשט לאחריו, הוי כמה שמצאנו את עצמנו מה זה צודקים. רק מה, כל מה שהרווחנו מהמצור "הצודק" הזה על עזה זה מצור בחזרה של כל העולם עלינו. כמובן שהתגובה הכי אינטיליגנטית שהצלחנו להפיק מעצמנו, זה להחרים אותם בחזרה. ממש כמו ילדים קטנים. תיראו, זה כבר לא כל כך נעים היום להיות ישראלי בעולם, וזה רק ילך ויעשה גרוע יותר. מה שכמובן יחזק בנו את תחושת הנרדפות הצודקת. וכך היינו מאז ומתמיד. קודם פוסלים, כמו במקרה של אש"פ בזמנו, ורק אחר כך, תמיד אחר כך, מגיעים להבנה מאוחרת ומאחרת, כאשר אנחנו נמצאים כבר בשטח נחות. והכל כבר באמת מאוחר מדי.

ככה זה מתנהל אצלנו מאז תוכנית רוג'רס בסוף שנות השישים. בכל פעם, כאשר ישנה תוכנית שלום חדשה גרועה מהקודמת, החמצנו כבר את ההזדמנות שפתחה לנו התוכנית הקודמת. מין דובון צבצב שכזה. מתחפר כל הזמן בצדקתו ומתכסה בה כבשריון.
באמת כבר ממש אין מה לעשות איתנו. אילו היה ד"ר דוליטל נוחת בסביבה באוניה שלו ובא לחקור אותנו, היה מגיע מיד למסקנה הבלתי נמנעת שחיה כזאת עוד טרם פגש מימיו- חיה חד צדדית. אני מניח שהיה קשה לו בעיקר להבין איך אנחנו מתרבים בכלל מרוב חד צדדיות קפוצה כל כך.

אז אולי נקבל כבר לשם שינוי את הצעתו של דוד גרוסמן ונסיר כבר את המצור הזה שהטלנו על עצמנו. אולי נשקיע יותר מאמצים במציאת פרטנר מאשר נתאמץ כל הזמן להוכיח שאיננו קיים. כי כל הזמן אנחנו רק מרימים את רף התנאים שלנו עד שאנחנו מותירים כל מי שרוצה להיכנס מחוץ למשחק.

חבר'ה אולי באמת די. אנחנו כבר בני שישים ומשהו. קשישים. לא נערים דחוסי הורמונים שמשתוללים בשכונה. הגיע זמן שנכבד את עצמנו ביציאה מתוך הארון, סליחה השריון, נביט ימינה ושמאלה ונתחיל ליצור בקדחתנות מצבים שבהם אנחנו מדברים עם מישהו ולא רק עם עצמנו. ותאמינו לי שיש עם מי. זה מביך לפעמים לראות את השיחות החד צדדיות האלה שאנחנו מנהלים רק עם עצמנו. מין סוג של פיצול אישיות עממי שכזה. במקום כל הדרדלה המדינית הזאת, להבין הבנה של מבוגרים שצריך שניים לטנגו. כי בלי בן זוג אתה רוקד לבד ואתה ניראה פתטי.

אז יאללה עם ישראל, עזבו אתכם מעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. זה נורא ילדותי ונורא עצוב לא להתחשב באחרים כל הזמן. בואו ונתחיל לחפש שותפים. פרטנרים. בני זוג לטנגו רב השנים הגלמוד הזה שאנחנו מחוללים כאן לבד רק עם עצמנו במזרח התיכון. כדי שנוכל לצאת מהמצור שתקענו עצמנו בתוכו, ואז אולי גם לצאת מהמיצר.