ישראל בן דור

היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".

כל הבלוגים كل المدونات

הנכבה היהודית 7.7.10

המודעות ל'נכבה' הפלסטינית הייתה בשנים האחרונות לנחלת הכלל ולמרכיב קבוע בדיון הציבורי. הדברים הגיעו עד כדי כך שהכנסת נזקקה לחקיקה כדי לצמצם ככל האפשר את ציונה בטקסים על ידי המיעוט הערבי בישראל. מנגד, במסמכי החזון של ראשי הרשויות הערביות וקבוצות אקדמאים, 'הנכבה' משתלבת היטב ביצירת דימוי של 'אוכלוסיה ילידה', שחיה חיים מאושרים ב'גן העדן' המזרח-תיכוני עד שאירופה החליטה, כביכול, 'לפצות' את העם היהודי על השואה, על ידי הקמת מדינה יהודית. זאת, על חשבונם של 'הילידים', שגורשו ונעקרו על ידי 'היישוב היהודי', שנהנה מתמיכת 'הקולוניאליזם האירופי'. חלקם של הערבים ככלל בעימות הישראלי-ערבי ושל הפלסטינים ואחריותם על פרוץ מלחמת העצמאות (מלחמת 1948, במינוח הניטראלי) ותוצאותיה (ובכללן 'הנכבה') התעמעם ונעלם כמעט לחלוטין.

באותה דרך, נעלמה מן התודעה האחריות של מדינות ערב לחיסולן הגמור של הקהילות היהודיות בנות אלפי השנים בארצות ערב והאסלאם. כמיליון יהודים נאלצו לעזוב, חלקם הגדול בבהילות וכולם ללא הרכוש וההון. מדוע? ההיסטוריוגרפיה הציונית הבליטה בתחילה את גורמי המשיכה שהביאו לעלייה ובכלל זה את הרגשות היהודיים ואת התחושה שבאו "ימי המשיח" עם הקמתה של מדינת ישראל. הדימוי הירוד של מדינות ערב והנחשלות המיוחסת להן, יצרו את התפיסה הרווחת לפיה היהודים שעלו לארץ-ישראל רק הרוויחו מהעלייה, מכיוון שעזבו את התרבות הערבית "הנחשלת" ובאו לישראל המערבית והמתקדמת. גם המינוח המקובל- "עלייה"- כיסה על הסבל הכרוך בכל הגירה, גם אם היא הכרחית ורצויה מבחינתו של היחיד.

אולם בחלק ניכר ממדינות ערב והאסלאם הייתה שליטה אירופית (בריטית, צרפתית ואיטלקית) והיהודים עברו תהליכים של היטמעות בתרבות המערבית ואף שימשו כחלק משמעותי מן האליטות החברתיות. את המחיר האישי, הכלכלי והחברתי ששילמו יהודי עיראק, למשל, על עלייתם החפוזה ארצה, יש להשוות לזה של יהודי גרמניה, אלו שהצליחו לעלות לארץ בעלייה החמישית, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הצלת הנפש היא אמנם בעלת החשיבות העליונה אך אין בה כדי להקהות את הכאב והסבל של העולים ואת הצלקות שנותרו עקב הכורח להסתגל למציאות חדשה לגמרי.

טענתי היא, שדווקא בחשיבה לקראת פיוס בסכסוך הישראלי-ערבי, מן ההכרח ללמוד מן ההיסטוריה ולעמוד על שני צידי המשוואה. מנגד ל'נכבה' הפלסטינית - הייתה 'נכבה' יהודית. הקרקע מתחת לרגליהם של היהודים בארצות ערב החלה לבעור בשנות השלושים משילוב של כמה גורמים: הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל והתעמולה הפלסטינית הקרינו על היחסים שבין יהודים לערבים ויצרו שנאה וניסיונות לדחוק את רגלי היהודים, להתנכל להם ואף לפגוע בהם; המלחמה לעצמאות נגד המעצמות הקולוניאליסטיות (בריטניה, איטליה וצרפת) ערערה את מעמדם של היהודים וחידדה את שאלת שייכותם הלאומית; ברחוב הערבי רווחה אהדה לנאציזם הגרמני ולפאשיזם האיטלקי וזו באה לביטוי, למשל, בעלייתו של משטר פרו-נאצי בעיראק שערך פוגרום גדול ביהודי בגדאד- ה"פרהוד", ביוני 1941, שבו נהרגו יותר מ- 180 יהודים.

הדמיון בין 'הנכבות' אף מתחדד כאשר בוחנים את משקלה של האלימות בשתיהן. הפלסטינים מעלים על נס את הטבח בדיר יאסין ומעשי זוועה נוספים כגורם לבריחה ולעקירה ההמונית של הפלסטינים. חשיבותו של גורם זה (בין גורמים נוספים) מאושרת במחקרים נוספים (כגון מחקריו של בני מוריס). מנגד, ממחקריו של חיים סעדון עולה שכ- 500 יהודים בארצות ערב נהרגו במאורעות דמים הקשורים ישירות לסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, למלחמת העצמאות ולהקמתה של מדינת ישראל. בין מעשי הטבח באוכלוסייה היהודית בימי מלחמת העצמאות:

7 יוני 1948 - 42 הרוגים, 40 פצועים – אוג'דה, מרוקו
22 ספטמבר 1948 – 19 הרוגים, 62 פצועים- מצרים
2 דצמבר 1948 – 85 הרוגים, 120 פצועים- עדן, תימן

לא רק שמספר "הפליטים" היהודים שנעקרו מארצות ערב באותן שנים דומה ואף גדול מזה של מספר הפליטים הפלסטיניים (כ- 650,000 לעומת כמיליון יהודים) אלא שבעקירתם מילאו תפקיד חשוב מעשי טבח שנערכו באוכלוסייה היהודית על ידי האוכלוסייה הערבית.

לאלו שנהרגו במעשי הטבח, יש להוסיף את אלו שאיבדו את חייהם עקב התנאים במחנות המעבר ועקב אסונות שאירעו בדרך. במחנה המעבר בעדן מתו למעלה מ-500 יהודים תוך שנה, חלקם ילדים. ב- 20 בנובמבר 1949 התרסק מטוס דקוטה שהטיס ילדים מתוניסיה למחנה החלמה באוסלו בדרכם לארץ-ישראל. 27 ילדים נהרגו ונקברו בתוניסיה. ילד אחד, יצחק אל-על, ניצל. בינואר 1961 טבעה הספינה "אגוז" בדרכה מחופי מרוקו לחופי גיברלטר. הספינה, שזו הייתה הפלגתה ה- 13, טבעה ועליה 44 יהודים. (סעדון, בגלוי ובסתר, עמ' 24, 25).

אכן, הדפוס הראשון של העלייה מארצות ערב היה הדפוס של "גלויות מתחסלות" , שמשמעותו היא שמדינת ישראל הגיעה למסקנה שקהילות יהודיות בארצות האסלאם נמצאות בסכנה קיומית. דפוס זה אפיין בעיקר את העלייה מעיראק, לוב ותימן בין השנים 1948 – 1952. ההערכה הייתה שבתוך זמן קצר יורע מאוד מצבם של היהודים בארצות אלו ומכאן הדחיפות להעלאתם ארצה.

הדמיון בין שתי 'הנכבות' מתחדד כאשר עומדים על האלימות הערבית שהייתה גורם חשוב לעקירתן של הקהילות היהודיות. אמנם המונח 'ארצות ערב והאסלאם' הוא כוללני ולקוי ביותר וגם ההכללה של היהודים בארצות אלו במושג אחד היא מופרכת לחלוטין. מה הקשר בין הקהילות היהודיות בבוסניה, אוזבקיסטן, איראן, מצרים ומרוקו? אולם מבחינה תפקודית, בתוך התרבות הישראלית, ההכללה הזו, למרבה הצער, היא עדיין מוצדקת. זאת מכיוון שעדיין בתודעה ההיסטורית, למרות העשורים שחלפו והמאמצים הכבירים שהושקעו, תולדות היהודים במרחבים העצומים האלה עדיין אינן נלמדות במידה הראויה.

ישראל שואפת בכל כוח להשתייך אל אירופה, אל המערב, למרות שהיא נמצאת בלב המזרח. לפיכך איננו לומדים כמעט דבר מן הניסיון ההיסטורי העצום של חיים יהודיים במרחב ואיננו מחנכים את הדורות הבאים להתמודדות עם האתגר של קיום מדינה יהודית ריבונית במרחב שבו היא נמצאת. במבט לקראת העתיד, מן ההכרח לחקור, ללמוד ולהנחיל את תולדות היהודים בארצות ערב והאסלאם ואת העלייה מארצות אלו למדינת ישראל. רק ידיעה זו תוכל לאזן את התפיסה ההיסטורית הרווחת כיום ולהעמיד בצורה נכונה את המחיר הכבד ששילם העם היהודי בסכסוך הישראלי-ערבי מול הטענה של הפלסטינים ועמי ערב ל"מונופול" על הסבל שגרמו מלחמות ישראל-ערב.

 

מקורות

חיים סעדון (עורך), בגלוי ובסתר, העליות הגדולות מארצות האסלאם (1948 – 1967), מכון בן צבי, ירושלים (1999)
חיים סעדון, הרצאות על עליית היהודים מארצות ערב והאסלאם בהשתלמות למורים להיסטוריה שנערכה באוניברסיטת חיפה ב- 28 ביוני 2010
חיים סעדון ויואל רפל, במחתרת מארצות האסלאם, בן צבי, ירושלים (1997)
 

 

 

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם