הלגה מחליטה לעלות - ג' 7.7.10

לקריאת הפרק הקודם - לחצו כאן.

רשימת כל הפרקים הקודמים בעמוד הראשי של הסיפור, בקישור זה

כשיוסף מגיע שוב לבקר הם נפגשים בשער. הלגה עומדת ומצחצחת את הפעמון. יוסף מסתכל עליה כמו בפעם הראשונה כשעמד מאחורי אמו, מסתכל ולא מאמין. לרגע הוא צוחק ושואל "מה את עושה?" אז היא מספרת לו. "מצטערת יוסף, אבל אין לי זמן לטייל אתך בגן, הכנס לטרקלין, תכף אבוא להכין לך תה".
הלגה סוכנת-בית מאד ידידותית. היא יושבת עם יוסף ומקשיבה לסיפוריו. אחר-כך שואלת אותו אם צריך בהכשרה מנהלות משק בית, כי זה המקצוע שהיא מתכוונת ללמוד לפני העלייה.
"ואיך את מתכוונת לעלות יקירה שלי" הוא צוחק.

"אני מתכוונת ואני גם אעלה. כל חלוץ חשוב, בעצמך אמרת לי אז למה אתה צוחק?"
יוסף נוגע בידה, "אני לא צוחק עליך הלגה יקרה, אני פשוט מתפעל. אבל הוריך לא ממש יוותרו עליך ואת עדיין ברשותם".
"רק עוד שנה" היא אומרת, "אמנם גם אז יהיה קשה. אבל אם אהיה אישה נשואה הם לא יוכלו לעשות עם זה שום דבר." יוסף לא מבין, אז היא מסבה את השיחה אליו. "מתי אתה מתכוון לעשות עלייה?"

בהתחלה הלגה מקפידה לא להיתקל באביה. מחכה בבוקר עד שהוא יוצא לבנק ורק אז מתחילה לעבוד. המשרתים יודעים את המלאכה. הם נזהרים ממנה כמו מפני צרעה טורדנית. גברת מנהיים נהגה לפטר משרתות שסרחו, עכשיו הם מפחדים משיגיונות לבה של סוכנת הבית החדשה. הם לא משערים שהלגה מֵתַרְגֶלת השתלבות במעמד הפועלים ואין לה כוונות לפגוע בזכויותיהם.
בצהרים הלגה יוצאת לצחצח את פעמון הכניסה. העבודות בחוץ אהובות עליה במיוחד, כך היא יכולה להסתכל אל הרחוב ולראות מי מגיע. הלגה מחכה בכיליון-עיניים ליוסף אבל הוא מקפיד להופיע בזמנים לא קבועים. הפעמון כבר מבריק, היא מתכננת את הצעד הבא כשאביה מצלצל מבחוץ. הלגה פותחת את השער ומחייכת. אביה עובר על פניה כאילו היא לא נמצאת ועולה במדרגות. שניה לפני שנכנס הוא מסתובב, יורד ואומר: "עכשיו את מרוצה הלגה?"
"כמעט אבא. זה די קשה אבל לאט לאט אני מִתרגלת לעבוד. ככה היום עובר יותר מהר".
זיגפריד נתקע על המדרגה השלישית. לא יודע אם להישאר לשוחח או להמשיך ולא לדבר.
"אבא" היא ניגשת אליו ומסבירה לו על הזמנים החדשים, בדיוק כמו שיוסף הסביר לה.
אביה מקשיב, מנער את הראש ונכנס לבית. רגע לפני שהוא טורק את הדלת הוא מפטיר "זמנים חדשים, אה? מי יודע מה עוד את מתכננת, בסוף עוד תרצי לעבור עם השייגצים לפלשתינה."

יום רביעי הוא היום החופשי של הלגה. היא לובשת שמלה פרחונית, נועלת נעליים עם שרוכים צבעונים ואוספת את השיער כי ככה היא נראית בוגרת יותר. יוסף מקפיד להגיע. הלגה מתכננת שיצאו לפארק ומשם ילכו לבית-קפה "מתילדה המתוקה".
כשיוסף נשען לאחור ומצית ציגרה. הלגה מניחה את הכפית הדביקה על מפת השולחן הצחורה. הוא מחייך אליה ומפטיר שזה נחמד לראות שנשארו בה שרידי מרדנות. "אתה אוהב את המרדנות שלי?" היא שואלת, הוא צוחק ואומר שוב איך היא מזכירה את אמא שלו שהעזה לבחור עם מי לחיות ואיך. אבא של יוסף היה רופא, הוא עבד בחברת הספנות ג'רמן-קולוניה. היה מגיע הביתה פעם בחצי שנה. טנטה לינה הצטרפה אליו עד שנולדו הילדים, למורת רוחם של הוריה ואחיותיה הגדולות.
"גם אני רוצה לבחור בעל הרפתקן" אומרת הלגה במבוכה. לא העלתה בדעתה כשתכננה לראשונה, כמה קשה יהיה להציע לו. יוסף מזדקף על הכסא ומביט בה בסקרנות. "מה את מנסה להגיד הלגה?"
הלגה מחכה לראות מה הוא מבין. הוא צוחק ואומר: "רק בשביל לראות את הפרצוף של דוד זיגפריד ודודה ברטה.." ואז, בבת-אחת מרצינות פניו. "אז ככה את רוצה לעשות עלייה, או שאולי יש לך תוכניות מרחיקות יותר?" הלגה מנענת קלות בראשה ימינה ושמאלה ואחר-כך משפילה עיניים. המבט של יוסף פונה לשמים. הוא מספר לה על אילזה, הידידה שלו בהכשרה, ושהוא בוחן את רגשותיו כלפיה כי התקופה הזו לא ממש מתאימה לחיי משפחה. וחוץ מזה אילזה לא בטוחה, המשפחה שלה מתנגדת לפלשתינה. הם שלחו את אחיה הגדול לאמריקה כדי לבדוק אפשרויות. יוסף חושב שאילזה מנסה לבדוק אותו, לראות מה סדרי העדיפויות שלו. זה מאד מבלבל אותו, להעמיד ככה את רגשותיו הפרטיים מול האידיאלים. "הלגה חביבה, אני כל-כך אוהב לדבר אתך, רק אתך אני מסוגל לפתוח את הלב".

בבוקר למחרת הלגה לא יוצאת מהמיטה. הראש מתפוצץ. מי היא בשביל יוסף? ומה הוא בשבילה? מרחב אפל ועמוק נפער בינה לבינו. כל השנים שעברו. החיים שחיו בלי לדעת אחד על השנייה. האם הייתה ילדה אחרת שבאה לביתו בימי שלישי? הלגה מתכרבלת מתחת לשמיכה וחוזרת להיות הילדה הקטנה שהסתתרה מאחורי הוילון וחיכתה לראות מתי אמה תפתח את הדלת. על מגש האוכל צלחת מכוסה, קערת מרק, כוס יין וכמה פרוסות לחם טריות. מפית צחורה פרוסה על הכל. אמא, את לא מריחה? הריחות מעוררי בחילה. הלגה עוצמת עיניים ומיד פוקחת בבהלה. השמיכה אטומה. אבל הוילון היה שקוף, הכל היא ראתה. ידית הדלת תקועה. לא זזה. אף תנועה. המגש קר והבחילה נעלמה. מה אמא עושה? האם היא ישנה? הלגה נזכרת איך ספרה את הימים, כמו הייתה שוב מאחורי הוילון מול דלת חדר השינה של אמה. יום ראשון. גם יום שני עבר וגברת מנהיים לחשה: "ברטה, ברטה, מה יחשבו הבנות?" הלגה עוצמת עיניים ועוצרת את הנשימה כמו אז כשקֶטֶה אחותה הגדולה הופיעה וצעקה: "אמא, אני לא מוצאת את הלגה, את מוכרחה לצאת ולעזור, היא רק ילדה קטנה." ביום השלישי הלגה הייתה בטוחה שאמה תצא, על הביקור ביום שלישי אף-פעם לא ויתרה. ושוב היא לוחשת: "אמא אמא, טנטה לינה מחכה" ובעיניה יוסף מנדנד רגלים על הכסא הגבוה בחדר ההסבה. בערב, כשקֶטֶה ניגבה את דמעותיה של הלגה הקטנה אמרה הילדה: "פעם ראשונה שארנסט שמֵח ויוסף עצוב", אז קֶטֶה אמרה ששש… וסיפרה על זהבה והדובים שהיא אוהבת. ושוב ניגבה את דמעותיה, "אל תבכי הלגה, זהבה בטוח תחזור. בסוף היא תבין שהדובים אוהבים אותה" אבל הלגה ידעה שהיא סתם מדברת.

בערב הלגה מתעוררת לקול צעקות. היא קמה ורצה במדרגות. יוסף עומד ליד הדלת וזיגפריד מנופף בידיו: "ככה, זה אתה שנטעת בראש שלה רעיונות! אני לא רוצה לראות אותך פה. לא מספיק לנו מה שאמך עוללה למשפחה? עכשיו גם אתה? מזיק!" הלגה רצה ותופסת את היד של יוסף. לזיגפריד נתקעות המילים וגם יוסף מופתע. לא פלא, המראה שלה עם החלוק המקומט והשיער הפרוע בדלת הכניסה אינו מראה שגור. יוסף מחבק את הלגה ואומר שעזרה לו להחליט ואם נא מוצא חן בעיניה, ואם זה מתאים גם לה, בעוד חודשיים התנועה מחלקת סירטיפקטים לזוגות נשואים.

לקריאת הפרק הבא, "החית של חדרה" - לחצו כאן