אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

תמונה-סבתא ואני 5.7.10

על המדף של התמונות בכוננית שבסלון, בין הורי ביום חתונתם לבין ארבעתנו בבר-מצווה של בני, מונחת תמונה קטנה של סבתא ושלי. סבתא-יונה, סבתי מצד אמי. אנחנו עומדות בה זו לצד זו, אוחזות יד ביד ומחייכות אחת אל השנייה. פניה מורדות אלי, בעוד פני מורמות אליה. אינני יודעת מתי היא צולמה, נראה לי שהייתי בת ארבע או חמש. היא קטנה וקשה לראות בה פרטים ועם-זאת, אפשר לראות את החיוכים שלנו, שבתוכם נמצאת בבת-אחת כל המשמעות שלנו אחת לשנייה. התמונה הזו עמדה במשך שנים רבות על הכוננית בבית של סבתא. אחרי שעברה לבית-הקשיש ואף הפסיקה לגמרי לפקוד את ביתה, בִּקשתי ממנה רשות לקחת את התמונה, עם עוד כמה תצלומים של הילדים וכמה חפצים אחרים. היא עברה אל מדף התמונות בבית שלי. התמונה הזו היא עדות אין-סופית לקיומה של סבתי בחיי, צפונה בה מהות הקשר בינינו, בתמונה הזו טמונה כל האהבה שלנו. סבתא היתה לי כמו אמא שנייה. בשנות ילדותי הייתי זקוקה לטיפול צמוד, על-אף העובדה שגדלתי בחינוך המשותף, ובנוסף לטיפול המסור של המטפלות. כשנולדתי, לא התחלתי לנשום מיד. הנזק למוחי נגרם באותן דקות ספורות שבין יציאתי לאוויר הדחוס של חדר-הלידה ושל העולם, לבין הנשמתי על-ידי הרופא, שלא נוכח בלידה עצמה והוזעק אז. הייתי תינוקת חייכנית ושקטה, הסימנים ש"משהו-לא-בסדר-עם-הילדה" הופיעו רק כשהייתי כבת חצי שנה, כאשר לא התהפכתי ולא הראיתי כל סימנים אחרים של התפתחות תנועתית, שבאותן שנים היה קל כל-כך לראותם בלול המשותף לכל התינוקות, בבית-התינוקות של הקיבוץ. כשהורי ניסו מאוחר יותר לברר מה בדיוק קרה, התיק הרפואי שלי "נעלם", והם נשארו עם העובדה שהתינוקת שלהם פגועה. עם-זאת, כבר בגיל זה התחלתי לפטפט, והורי וכל הסובבים והמכירים אותי טוענים, שמאז אני לא סותמת את הפה. כך הם ידעו גם שאפילו ש"משהו-לא-בסדר-עם-הילדה", איזו בעייה שהיא שתהיה, היא אינה מנטלית, אלא רק פיזית. עם השם הנוראי הזה, "שיתוק-מוחין", הם עשו הכרה הרבה יותר מאוחר. צירוף המלים הזה, לכשעצמו, יש בו כוח לשתק את המוח ולהשתיקו. סבתא היתה זו, שלאחר שגילו את השם של הדבר הזה, דחקה ודחפה את הורי להתחיל לחפש ריפוי. סבתא היתה זו שנסעה אִתי כמעט תמיד לכל הרופאים והטיפולים שעברתי, יחד עם ההורים, והרבה פעמים גם בלעדיהם, בפרט לאחר שנולדו גם אחי ואחותי. אני חושבת שהתמונה שעל המדף בבית שלי צולמה לפני אחת מנסיעותינו האלה, הרבות-מספור. תמונה, תצלום בשחור-לבן, שהלבן בה כבר מזמן נעכר והשחור דהה. תצלום מאט, על נייר לא ממש חלק, עם שוליים מזוגזגים של הצילומים של פעם. בין הלבן-שאינו-לבן והשחור-שאינו-שחור יש פסיפס של כמה עשרות גוונים של אפורים. ובכל-זאת, יש בה צבע של עולם שלא יחזור. בתמונה, אפשר לראות איך החיוך שלה אומר טוּב ורוך, והחיוך שלי אומר הערצה ותום, שיש רק לילדים. ככל שאני מסתכלת בתמונה, אני לא מצליחה לזהות איפה אנחנו נמצאות. היא צולמה היכן שהוא בקיבוץ. הקיבוץ הזה, שהיה הקבוצה שלה, כבר לא קיים, ביותר ממובן אחד. תמונות ותצלומים נועדו לתעד סיפורים, אירועים ואנשים, שהוקפאו בהינף מכחול או בלחיצת כפתור אחת לעד. אולם, הם גם הרבה יותר מזה הם גם זכרונות, רגשות, אמונות, תקוות... בטכנולוגיה של היום, רוב התמונות מצולמות במצלמה דיגיטאלית ומועלות ישר על המחשב, שם קיומן וירטואלי לגמרי, אי-אפשר לגעת בהן, אלא אם-כן הן מודפסות. בפסיפס התמונה הזו, בחיוך הזה, נלכדו-נתלכדו ברגע אחד כל האהבה, הדאגה, האושר, הכנות, התובנה, ההגנה, התלות ההדדית, החברות, הקִרבה שלנו כל מה שהיינו אחת לשנייה, גם במשך שנים רבות אחר-כך. החיבור הטוטאלי הזה בין שתינו מציף אותי בכל פעם שאני נוטלת את התמונה בידי, אפילו כשעיני רק נחות עליה. הוא מקיף את כולי הראש, המחשבה, הגרון, הלב, הבטן, הבתוכו של שתינו, הבסיס שלנו. אני נוגעת בה הרבה, וזה כאילו נגעתי קצת גם בסבתא. כל המרקמים השונים שבה הם כמו המורכבות של שתינו-יחד; התמונה אינה מוחזקת היטב בתוך מסגרת המתכת ומחליקה ממקומה מדי-פעם. כך גיליתי את מה שהיה כתוב על גבה. סבתא-יונה שלי הלכה לעולמה באוגוסט 2001. היה לי אותה כמעט ארבעים שנה, היא זכתה לראות אותי נשואה ולהכיר את אישי ואת ילדי. הם זכו להכירה. ביום בו נפטרה, לקחתי את התמונה בידי, רציתי לראות אם יש עליה תאריך כלשהו. על גבה המוצהב והמוכתם לא כתוב תאריך, רק כתוב מספר מטושטש בעפרון, ובדיו כחולה של עט כתובות ארבע מלים: "לילדה שלי באהבה מסבתא". מסר ממנה לאחר שבגופה כבר לא היתה. אינני יודעת מתי היא כתבה אותו, גם לא אדע... אז גם עוד לא ידעתי מה שמיועד לי בעתיד, מה שאהיה. היום אני חושבת שהמסר היה הסמן הראשון לכך שאהיה מתקשרת. הייתי נכדתה הראשונה, היא הפכה לסבתא כשהיתה בת חמישים. את אמי עשיתי לסבתא, עם הולדת בתי, גם כאשר מלאו לה חמישים שנה. החמישים שלי מחכה לי מעבר לפינה, בעוד קצת פחות משנתיים וחצי, לא בטוחה שאהיה אז סבתא, קרוב-לוודאי שלא, אולם יהיה זה ציון דרך, תהיה זו תחילה של פרק אחר בסיפור החיים שלי. כשלבסוף, מתישהו, אהיה סבתא, תעמוד לי דמותה מול עיני. סבתא טיפלה בי במסירות ובסבלנות אין-קץ, באהבה, בחסד ובזכות. היא היתה לי נקודת אור בזמנים שבהם הכל נראה אפור ושחור. היא לימדה אותי מהי נתינה מתוך אהבה ללא-תנאי, מהי קבלה מתוך נתינה. הרבה בזכותה ובהשראתה מונחות בידי היום הזכות והיכולות להיות מרפאה. כמו אמי ואבי, היא אחת מהאנשים המשמעותיים והמשפיעים ביותר בחיי, שבזכותם היתה לי ילדות מאושרת, עוטפת וחמה, ושגדלתי להיות האשה שאני, האדם שאני, האֵם שאני, למרות כל הקשיים והמכשולים, אני שטוב לי להיות.

תרגום לאנגלית A photograph — Grandmother and I

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם