אין זו אגדה 4.7.10

לפני כ-20 שנה, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הררי הרהורים ומחשבות הביאו אותי לצאת למסע. כמו רבים אחרים נקלעתי לקרע גרוטסקי עצום בתוכי שלא נתן לי מנוח. מחד נקראתי למילואים בשטחים לתקופות ארוכות במטרה לדכא את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית שנפשה קצה בכיבוש המתמשך, ומן הצד השני חיפשתי נקודות אור בתוך הכאוס המתגלגל הזה במטרה לנסות למצוא נחמה ותקווה, ובעיקר לעשות מעשה שיתן ביטוי לאמונתי בשלום ובאפשרות של קיום משותף של ערבים ויהודים בחיי הארץ הזאת.
והנה נולדה ההזדמנות, יצירת סרט עבור הערוץ הראשון על הקשר התרבותי בין יהודים וערבים בארץ הזאת כפי שהוא מתבטא בריקודי העם הישראליים. אף שאינני מבין גדול בריקוד ולא עלה בידי לממש עצמי באיזו שהיא דרך הקשורה למחול, בכל זאת ראיתי עצמי כשר לעסוק בנושא. מה שעניין אותי היה החיבור התרבותי, האמונה שכאשר מקלפים מהאדם את השכבות החיצוניות של שייכות לאומית ודתית נחשפות אפשרויות של טעם טוב, יופי מרהיב וחיבה אנושית פשוטה.
כך במשך חודשים ארוכים התגלגלנו בשבילי הגליל והנגב, עוצרים גם באולמות המחול בערים הגדולות. נחשפנו למנהגים והוקסמנו מהמחולות.

הצילומים של הסרט היוו עבורי מסע הזוי במציאות של מלחמה, ניצוץ של שפיות בלב המאפליה. ערבים ויהודים רקדו בפנינו ודברו על אחווה, על קשר עתיק יומין בין העמים הניצים, על המאחד ולא על המפריד. כך למשל הזכיר בפנינו חוקר מחול מקרית חיים את אנשי אגודת "השומר", ארגון שהוקם בעשור הראשון של המאה ועשרים במטרה להגן על הישובים הבודדים של יהודי הגליל והעמק. מראה הפלאח הערבי העובד את אדמתו, לבושו המסורתי ומנהגי הכנסת האורחים כבשו את ליבם של "השומרים". הם התלבשו כערבים ואימצו מנהגים שונים שלהם.
הסרט עזר לי להתנחם במעט, להמשיך להאמין ולנסות להעמיק את האמונה בקיום משותף בין ערבים ויהודים. אך הנה חלפה האינתיפאדה ובאו הסכמי אוסלו ובעקבותיהם האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה והמלחמה בעזה. באופק לא נראה השלום ונדמה כי אף התקווה לשלום נמוגה לאיטה. נדמה שחלון ההזדמנויות לפתרון של שתי מדינות עומד להיסגר. עד כה לא הצליחה אף ממשלה ישראלית ליישמו; פלסטינים רבים שזה מכבר נואשו דוחים אותו, וקרוב לודאי שישראל לא תרצה או לא תהיה מסוגלת לעקור ממקומם את המתנחלים שבמעבר לקו הירוק.
האם יתכן שדווקא המבוי הסתום הזה יכול לעורר תקווה חדשה? הרעיון של מדינה רב לאומית נראה בעיני רעיון אוטופי נפלא. אנשים מתלכדים סביב חיים אזרחיים מסודרים כשבראש מעייניהם פיתוח הארץ, יופייה ושמירתה. הממשלה המשותפת ללאומים השונים החיים בתוכה עוסקת בשיפור הכלכלה, בתמיכה בחלשים ובחינוך לערכים הומניסטיים אוניברסליים. חופש דת ופולחן לכל אדם ועיסוק בו באופן פרטי ולא מחייב את האחר. ואולם האם נמצא דוגמא ומופת לאידיאליה כזאת? היש דוגמא למדינה דו- או רב לאומית שהצליחה לשרוד את שאיפתם של בני אדם להגדרה עצמית לאומית או דתית? כנראה, רק מדינה אחת בלבד עומדת בקריטריון הזה כיום. בלגיה מכירה בקיומן של שתי קבוצות לאומיות שוות הוואלונים והפלמים, ומבטאה שוויון זה במוסדות השלטון שלה. שתי קבוצות הלאום מוכרות באופן רשמי, וכל קבוצה מדברת בשפתה ומקיימת מערכת חינוך עצמאית. אבל אליה וקוץ בה. עוד אני מדבר ובחודשים האחרונים גוברים הקולות הפלמים הקוראים לחלוקתה של בלגיה לשתי מדינות נפרדות על פי קריטריון הלאום. הסיבה העיקרית למגמת הפירוק הזו היא עליונותם הכלכלית של הפלמים על פני הוואלונים וסירובם לחלוק את משאביהם הכלכליים עם הוואלונים. אם בלגיה בסכנת התפרקות, כיצד תתקיים ישראל כמדינה רב לאומית, על המחלוקות המרות שבה בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי? (מבלי להזכיר לרגע את השסעים האחרים בתוך החברה הישראלית).

ועדיין אני רוצה לחלום ולהאמין באדם ובמקום. מהאזור שלנו יצאו מהפכות תרבות רבות עוצמה, מהפכות מטלטלות שהשפיעו על מהלכים היסטוריים חברתיים וממשיכות להשפיע עד עצם היום הזה. אם כך מדוע אי אפשר שהחזון התנכ"י: "וכתתו חרבותם לאיתים וחרבותיהם למזמרות ".. לא יכול להתממש דווקא פה? האם לא לזה בדיוק התכוונו הנביאים בדברם על: אור לגויים? כלומר אות דוגמא ומופת לעמים האחרים. אולי זאת אפשרות סבירה שדווקא כאן תוכל להיווצר מסגרת אחדותית שבה עדות, דתות לאומים והשקפות עולם שונות חיות זו בצד זו בשלום במקום שבני אדם ילחמו ויהרגו על קידוש שמן?

ואולי אין זה חלום רחוק! איש ואהובת ליבו ישבו תחת גפן ותאנה בארצנו, ממש כפי שביקשו והזו הנביאים לפני אלפי שנים. מדוע אי אפשר שנחיה כאן, שני עמים עתירי ניסיון וסבל, בשלום ובשלוה? האמנם אי אפשר למגר את הפחד מפני האחר?

אולי תמים אנוכי ואולי בכל זאת אין זו אגדה?

קטע מהסרט "דבקה":