משביתי תרבות

נושא

למי שייכת המדרכה? איפה נגמר המרחב הציבורי ומתחיל המרחב השייך לאילי ההון? סיפורו של אמן שביקש להופיע בקריון וגילה שבישראל 2010 ישנם דברים חשובים הרבה יותר מתרבות ומאמנות

(הסיפור הבא הגיע השבוע למערכת דוגרינט. אנחנו מפרסמים אותו בעילום שם, לבקשת המחבר)

אתמול גמלה החלטה בליבי (טוב, האמת החלטנו ביחד אני ואשתי): במסגרת הופעות הרחוב שאני עושה לאחרונה ברחבי נהריה, כרמיאל והסביבה, לרדת מעט דרומה עד לקריות ולעשות מופע רחוב על מדרכות הקריון.

כל אותו היום הסתובבתי כחצי בן אדם, אחוז התרגשות כמו לפני פרמיירה חשובה, בודק שוב ושוב את הציוד שלי: בגדים שחורים, איפור לבן לפנים, משקפיים, שני כובעים, שטיח כמצע לרגלי היחפות וכיסא פלסטיק.

מחשבות טורדניות רבות עברו בראשי בשעות הבוקר. דאגתי להרגיען באחרות חיוביות. הן עלו להן כמטרות קופצות, כן, ככה חסרות שליטה. לרגעים תהיתי אם הן בכלל שלי, או שהן מחשבות אזוריות שפשוט מחפשות גולגולת עם מוח כבית גידול פונדקאי. המחשבות החיוביות האחרות מצאו ביטוי בהשקיית מים אפורים, זריקת דלי פסולת אורגנית למקומה הטבעי - בעיני.

עלתה בי תחושה חדשה, שונה, לא מוכרת, שככל שהקשבתי לה כך היא נגסה בהגיון שבי והעלתה גבעות רגש, תילים של אינטואיטיביות. יכולתי לחוש ממש את מוחי הימני נעור ומגורה.

היו רגעים שהבחנתי שאני לא לבד. יש סביבי שני יצורים נמוכים יותר ממני, אשר ידעו את שפת הבקשות על בוריה. אני מתכוון לומר ילדיי . שני בנים היו איתי באותן שעות, והם רצו אוכל, מים.

האחד בן שש וחצי והשני הצעיר בן שלוש וחצי. היו להם מיני בקשות, חלקן משונות כמו: אבא תהיה סוס, רופא וחולה.
כעת כשהבחנתי במצבי ההורי, עצרתי הכול והתמסרתי להם. שעה של דמיונות פרועים. אבירים קדומים, דגים במצולות, מברשות שיניים מעופפות ולבסוף אני התינוק שלהם והם השכיבו אותי לישון.

תרגילים מצוינים ששחררו מאוד את מחשבותי. כעת כשעיני כמו צג שעונים משקפות את רוגע נפשי, התפניתי לארגונים אחרונים בהחלט לקראת היציאה לקריון. גם ילדיי חשו בכך ויצאו לבד לאוטו וחיכו בדממת אלחוט, ממתינים לשעת האפס.
הנסיעה הייתה חלקה וזורמת. פגשתי שם את יקירתי שאיחלה לי בהצלחה במשימה והוסיפה: “אני מקווה שיהיה לך טוב”.
האירוע הראשון עוד לא בישר על הבאות, אך בכל זאת היה צריך להדליק לי נורה אדומה.

פרסתי את השטיח השחור שלי. איפרתי את פניי בצבע הלבן השמנוני, שמתי את משקפי השמש, והנה מאבטח צעיר חבוש קסדה וחמוש במכשיר קשר פונה אליי ושואל: "מה אתה מתכוון לעשות כאן?”

עניתי: "לעמוד". כך בפשטות.

המאבטח זיהה את הפוטנציאל הגלום בי והזמין מיד שני מאבטחים בערך שני מטר כאלה, בעלי מבטים של גולה קרה. והנה הם מקריאים לי את דבר הודעת הצאר: “עליך לפנות את המקום כי זה שטח פרטי”.

לא ידעתי שמדרכות בעיר הם שטח פרטי, אך כל יום לומדים משהו חדש על העולם הניאו-ליברלי שבו אנו משתדלים שלא לחיות, אך הוא כאן כעובדה ניצחת.

שיחה של 10 דקות הבהירה לי שאל ההון קובע לי איפה אני אעמוד, גם אם זו אומנות שאותה הצגתי ליד בית האופרה בפאריס ובעוד מקומות הומים כמו אוקספורד וקמדן באנגליה. האם היה עליי להבין שאין זה המקום לאומנות כזו, פסל דומם בכניסה למקום הומה אדם? האם גזלתי משהו מפרנסי העיר? האם חופש האומנות נשלל בשל חמדנות? מה קודם למה, תרבות או הון?

בינתיים נותרתי עם פניי הלבנות, לא מורשה לשטוף את הצבע הלבן בשרותי הקריון, כי אני מה? לא מצאתי במה הואשמתי כי לא נאמר לי, וגם לא מצאתי ביני לבין עצמי איפה כאן הבעיה. נאלצתי ללכת לבית הורי לשטוף את התמימות מפני, ולשאול את המראה: מה, מה כאן קרה?
 

תגובות

עצוב..אבל גם מובן..

מצד שני לא הית רוצה שכל מי שיש לו משהו להגיד בעמידה יוכל לעמוד היכן שרוצה ולעשות מה שהוא רוצה,, מצד שלישי- אולי צריך להעלות את הענין בפני הנהלת הקריון ולהסדיר אותו- אולי רק מפני שאתה הליצן הראשון  שהופעת לא ידעו איך " לאכול" אותך.. לא להתיאש

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required