הכדור הוא מונדיאל 24.6.10

והנה כמו בכל שנה לפני הקיץ, תמו להם החגים לפתע והלכו למקום שהחגים הולכים אליהם אחרי החגים, שם הם מתמרקים כדי להגיע כמו חדשים בשנה הבאה. הקיץ החל כרגיל והים נפתח לרגל פרוץ מאורעות החופש הגדול. הילדים נשפכים מהכיתות הנסגרות כדי ליהנות מהחופש עד שימאס להם ולנו.

בואו ונמנה כמה מאירועי החופש הגדול הנמצאים על סדר יומנו: פעם, לפני הרבה שנים שרה להקת חיל הים (ביחד עם שלמה ארצי, עוד לפני שהוא היה שלמה ארצי) "בוא אלינו, אלינו, אלינו לים אל הים הגדול הפתוח"... היום שרה להקת חיל הים שירים אחרים. של סגר ומצור. ובעוד אנחנו סוגרים על עזה, העולם סוגר עלינו בחזרה. ואנחנו אוחזים בעוז בקרנות המזבח של הקורבנות המטמטמת כל חלקה טובה, ובה בעת מצווחים את קריאת הקרב "העולם כולו נגדנו" המסייעת לנו להיות תקועים וצודקים בעת ובעונה אחת (אני ממש אני יכול לשמוע עכשיו את ששי קשת שר בקולו הנחושתי).

ולא משנה מה עמדתנו בשאלת ההשתלטות על הספינה הטורקית "מרמרה", ברור לגמרי שכל האירוע משקף תפיסת עולם כוחנית של ממשלה שמאמינה שבאמצעות "אחדות הדפוקים" שהיא מציעה לחברה הישראלית ביחד עם זקיפות קומה הכוללת כנסת קטסטרופלית המעבירה חוקים אנטי-דמוקרטיים שמקפידים להיות גם אנטי-אנושיים ועוטפת הכל בנייר צלופן מבריק של צדקנות, כדי לשכנע אותנו "שלא משנה מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים".

אבל אי אפשר להכחיש, עם כל המרירות והנרגנות המשתלטת, שפה ושם מתרחשים גם כמה אירועים הגורמים לנו לנחת רוח.
"גליל גלבוע" למשל, עשתה רק טוב לכולם כאשר גברה באליפות הליגה על מכבי תל אביב, קבוצת המיליונרים השנואה של מדינת המרכז. ואיך אמר לי ידיד המיטיב להתבטא: "זה כמו שהאקסית שלך, שנפרדת ממנה בעוגמת נפש גדולה, זוכה לפתע להיות מלכת היופי".

ובאמת, כמה רע יכולים הדברים להיות אם ככלות הכל האדום שוב שולט.
הפועל תל-אביב, אהובתי משנת 1963, נתנה בראש לכולם ולבדה נגד כל העולם וקבוצות הליגה, שפתחו רגליים למכבי חיפה, לקחה אליפות כמו גדולים. ו"גליל גלבוע" החזירו את האליפות לצפון. אז אמנם נכון שגלבוע זה כמעט מרכז הארץ בשבילנו, אבל למה להיות קטנוניים, לתושבי המרכז הצפון מתחיל בחדרה, אז גלבוע זה מספיק צפון בשבילנו.

וכן, אם כבר ספורט, אז חייבים להזכיר גם את האירוע הארבע שנתי שמאחד את כל העולם לחדוות כדורגל מתפרצת ובלתי ניתנת לשליטה. כל ארבע שנים זה קורה שוב. הכדור אמנם נשאר עגול אבל הופך למונדיאל. הערכות לוגיסטית נמרצת שמזכירה את ההשתלטות על ה"מרמרה". אבל יחי ההבדל הקטן. בניגוד למה שהתרחש ב"מרמרה", הפעם גברים ירשו לעצמם לגלות רגשות ולחבק ולגעת באופן אינטימי איש ברעהו, בלי שׁיֶחַשְדוּ כ"אוהבי גברים", הבירה תזרום כיין, וחודש שלם גברים בכל העולם יעדרו מן העבודה בתירוצים הכי חבוטים שקיימים על המדף, וכולנו נחגוג בכף את חודש האחווה. שמות כמו מרדונה, מֶסִי וקאקאו ירחפו בחלל האוויר ואנחנו נשכח לרגע ממשטים וספינות בדרך לעזה.
כמובן שכשיחלוף המונדיאל וילך בעקבות החגים, המציאות תשוב ותחבוט בפרצופנו, כמו שמציאות יודעת ואוהבת לעשות תמיד. אבל למה להיות משביתי שמחה.
בואו ונהנה כולנו מחודש האחווה. גברי כל העולם התאחדו!

ולכבודו של המונדיאל נקנח בשיר כדורגל. בשירו "גול ברגל שמאל", רוני סומק שר שיר נרגש לכדורגל של ילדותו. השיר מזגזג בין בית הכנסת המקומי, אליל כדורגל ועזובה חברתית (מגרש כדורגל שכונתי מוזנח): כְּשֶׁפֶרֶנְץ פּוּשְׁקַאשׁ הֵנִיף אֶצְבָּעוֹת/ כְּאַנְטֶנוֹת עַל גַּג גּוּפוֹ/ אֶפְשָׁר הָיָה לִקְלֹט אֶת/ קוֹל נְשִׁיקַת הַשְּׁפִּיץ בִּלְחִי הַכַּדּוּר./ בַּיָּמִים הָהֵם הָיָה מִגְרַשׁ הַכַּדּוּרֶגֶל קָרוֹב/ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הַדֶּשֶׁא שֶׁלֹּא צָמַח בּוֹ/ הָיָה רַךְ כְּפָרֹכֶת עַל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ./ לָאֲרָיוֹת שֶׁנִּרְקְמוּ שָׁם הָיוּ רַגְלֵי זָהָב,/ וּפֶה שֶׁנִּפְעַר לִשְׁאֹג "יֵשׁ אֱלֹהִים" בְּקוֹל שֶׁרַק/ אֲנַחְנוּ שָׁמַעְנוּ./ אֱלֹהִים אֶחָד הָיָה בִּפְנִים, מְגֻלְגָּל בְּסֵפֶר תּוֹרָה,/ וֶאֱלֹהִים אַחֵר, הוּנְגָּרִי, רָץ רָחוֹק רָחוֹק בַּמִּגְרָשׁ/ שֶׁעַד אֵלָיו, כָּךְ הֶאֱמַנּוּ,/ הִגִּיעַ קוֹל הַשּׁוֹפָרוֹת.

ומי שראה ושמע מה שהגרמנים עוללו לאוסטרלים במונדיאל, מבין עכשיו על מה רוני סומק מדבר כשהוא מדבר על שופרות.