בין מחסן הנשק בעיתון "אל איתיחאד" לבין ההסברה הישראלית

لقراءة المقال باللغة العربية

קראתי השבוע מאמר בעיתון "אל-איתיחאד" שכתב הישאם נפאע, תחת הכותרת "סכנה חמורה ב"אל-איתיחאד". כתיבתו של הישאם מצאה חן בעיני. באופן שבו תקף את ההסברה הישראלית הוא היה משכנע ולא השאיר מקום רב לספק או לפרשנות אחרת, למרות שכל מה שעשה היה להיכנס למשרדי עיתון "אל איתיחאד" (כפי שהוא עושה במרבית הימים), ללכת למטבח ולאסוף כלי מטבח. הוא סידר אותם וצילם אותם באופן דומה לזה שעשה הצבא הישראלי לכלי המטבח בספינה הטורקית "מרמרה", שהוצגו כאילו היו כלי נשק מסוכנים.

כעבור זמן קצר פגשתי את שי, יהודי העובד בשמירה. שי הוא עמית של אבי. שנינו מסכימים על כך שאוכל הוא טעם החיים ולא רק אמצעי, יעד שאנו שואפים להגיע אליו בהזדמנויות רבות, ובכמויות שמתאימות למידותינו. מלבד זאת איננו מסכימים על שום דבר, בעיקר לא בכל הנוגע לעניינים פוליטיים או דתיים.

כהרגלו, פתח שי בדברים על נושא המרגיז אותי, והפעם בחר באירועי ספינת ה"ג'יהאדיסטים", ואמר שפעילי השלום על הספינה הטורקית "מרמרה" עוסקים בג'יהאד. זוהי דרכו של שי לומר לי שלום, שלום מרגיז כמנהג בעליו.

הייתי עייפה אחרי שעות של עבודה מתישה, ולא רציתי לפתוח בוויכוח עם שי, או יותר נכון עם מתנחל דתי, ולכן הסתפקתי בחיוך בלי לפצות פה, מה שהביא אותו לומר ש"בטח ראית את התמונות ואת כלי הנשק, ואין לך מה להגיד".

שי הצליח לשבור את שתיקתי במשפטו האחרון ואילץ אותי להגיב (באופן שונה מאופי התגובה הישראלית). עניתי: ""כן, וזה אותו הנשק שנמצא ב"אל-איתיחאד", לך תתפוס גם אותם". כאן הסתיים הויכוח בינינו. הפניתי את מבטי והלכתי, מותירה את שי עם השאלה: "על איזה נשק את מדברת?!"

למחרת התקרבה הספינה "רייצ'ל קורי" לחופי עזה, ונוסעיה החליטו להביא את הסיוע בכל מחיר לתושבי עזה. פעילי השלום שמחו להתקרב לחופי עזה מבלי ש"קצרו אותם", אולם שעה קלה לאחר מכן נותק עמם לפתע הקשר, והצבא הישראלי השתלט על הספינה והוביל אותה לעבר נמל אשדוד.

בשעות אחר-הצהריים, אחרי פרק זמן שבו לא היה ברור מה עלה בגורל הספינה ופעילי השלום שעליה, יצא דובר הצבא לתקשורת והודיע שיש בידיו תמונות ממבצע ההשתלטות על הספינה, "שלא ניתן לסרב להן".

ניכר כי הצבא הישראלי התכונן היטב הפעם, הזרים בעצמו את המידע והתמונות מרגע ה'השתלטות', ובישל סיפור מבושל היטב. העיתונאים לא הורשו לראיין את פעילי השלום על סיפון "רייצ'ל קורי", והם גורשו מנמל אשדוד (כך סיפר העיתונאי וליד אלעומרי). הצבא הישראלי הפיץ הודעות באמצעי התקשורת, הכוללות תמונות וסרטונים של ההשתלטות, ומשפט אחד בלבד: "הפעילים בספינה "רייצ'ל קורי", בשונה מאלה שעל ה"מרמרה" לא התנגדו להשתלטות, אלא להיפך - הם הורידו סולם מהספינה כדי שהחיילים הישראלים יוכלו לעלות על סיפונה."

הטיפול בהודעת הצבא היתה מטלת העריכה האחרונה שלי במשמרת, לפני שפיניתי את מקומי בתפקיד עורכת האתר והעברתי את האחריות לעורך שהחליף אותי. החלפת המשמרת לא קטעה את חוט המחשבה שלי בנושא ההסברה הישראלית. הנושא הטריד את מחשבתי, ורתחתי מכעס על מה שאירע. אני יודעת היטב שבמקרה של "רייצ'ל קורי", הצבא הצליח לחזק את תעמולתו וגרסתו לגבי מה שקרה עם הספינה "מרמרה". בשל העובדה שהתמונות היחידות מההשתלטות על "רייצ'ל קורי" הגיעו מהצבא, הצליחו ליצור הבדל בין "פעילי השלום, הטורקים, המוסלמים, הג'יהאדיסטים" ופעילי השלום האירופאים, ולהצביע על כך שפניה של הקבוצה השנייה לשלום.

האם משתתפי המשט של "רייצ'ל קורי" התנגדו להשתלטות? האם הכוחות הפיראטיים של הצבא הישראלי מצאו על סיפון "רייצ'ל קורי" נשק דומה לזה שהיה במטבח של עיתון "אל איתיחאד"? משיחה ממושכת עם משתתפי המשט במהלך הלילה, ידעתי שהם מתכוונים להגיע לעזה בכל מחיר, ושהם סירבו להצעת הצבא הישראלי להגיע לנמל אשדוד ולהעביר את המטען שעל הספינה לעזה בפיקוח ישראלי. המידע הזה לא משאיר מקום לספק שהם אכן נאבקו בצבא, ואין לי ספק שהיה להם "נשק", אך ישראל נהגה הפעם בחוכמה, וארגה סיפור טוב. ישראל הצליחה בכך לדעתי, ועשתה זאת בעזרת מומחים רבים מתחום התקשורת ומומחים מטעם עצמם מתחום התקשורת.

בבוקר יום שני, 31 במאי 2010, החלו ערוצי השידור הישראליים והעולמיים לשדר תמונות של הטבח שאירע על סיפון ה "מרמרה" והרג פעילי השלום. למרות שהיה מדובר על טבח, רוב העיתונאים הישראלים שסיקרו את הנושא עסקו בהפסד של ישראל בזירה התקשורתית מול דעת הקהל העולמית. לא עסקו באובדן חיי האדם, אלא באופן שבו נתפסת ישראל בעולם. כך עשו בן דרור ימיני בערוץ 2, רני רהב בערוץ 1, ואיתמר רבינוביץ' בערוץ 10. במהלך כל הימים שבהם סוקר הנושא, צפינו בעשרות מומחי תקשורת מכל העולם.

ההישענות המופרזת על ההסברה מטעם הצבא, ושיתוף הפעולה עם ערכי התעמולה, באמצעות העיסוק בנושא במונחי רווח והפסד, גרמו ל"מומחים" רבים לתקוף את משרד החוץ בשל התקציב ה"מצחיק" שהוא מקדיש להסברה. תקציב זה הגיע בשנת 2009 לסכום של 40 מליון שקל "בלבד", וצפוי להגיע ל-45 מיליון שקל בשנה הנוכחית. הוא עומד על כרבע מהתקציב הכולל של משרד החוץ. בנוסף לכך יש תקציב למקרי חירום, שנועד לתמוך בפרויקטים מיוחדים של "שיווק ישראל", שהחלו בשנת 2008, בתקציב של 12 מליון שקל.

לא זה בלבד, רבים התגייסו לחילוץ ישראל מהמצוקה "התקשורתית" שאליה נקלעה, וכך כל האירוע הפך באורח פלא לעניין תקשורתי בלבד, בערמה הישראלית שאנחנו כבר רגילים אליה.

דבריו של המרצה לתקשורת ד"ר אלי אברהם, הידוע בדעותיו השמאלניות, הרגיזו אותי אף יותר. הוא תקף את העובדה שהצבא לא היה מוכן בזמן כדי להגיב תגובה תקשורתית מיידית, והצביע על כך שהצבא עסק במגננה (תקשורתית) ולא בהתקפה, והוסיף: "לא יצאה מירושלים שום תגובה חזקה שתוכל להשמיד את גרסתם, הצבא היה יכול לנצל את הקשר בין משתתפי המשט לארגון "אל-קאעדה", וזה היה יכול להחליש את העמדה שלהם מול העולם".

זו לא הייתה ההברקה יחידה של אברהם. הוא אמר גם כי "ישראל לא השתמשה בכל הכלים שעמדו לרשותה מבחינה תקשורתית. קשה להגיד את זה , אבל כשההרוגים ערבים הכללים משתנים, כי אירופאי אחד שווה 10 אפריקאים". בכך הוא הפחית מחשיבות המתים הערבים או המוסלמים, ואפשר אף לכנות את ההתבטאות גזענית במלוא מובן המלה, "בכוונה תחילה".

מה שמרגיז ודוחה אותי הוא שרק קומץ קטן חשב היטב לפני ש"נשאב" לתעמולה הישראלית. מעטים מאוד חשבו ואמרו: נכון, ישראל הפסידה מבחינה תקשורתית, אך ההסברה הישראלית לא צריכה להיות יותר שעיר לעזאזל של מדיניות אווילית.