תגובה אחת למשט: לקלוע סלים למען השלום

הקטע פורסם במקור באנגלית, באתר Zeek. תרגם לעברית: זהר צמברלין רגב

בבוקר יום שני לפני כמה שבועות יצאתי לשיעור קליעת הסלים שלי בכפר מנדא, הכפר הערבי השכן לחנתון. כפר מנדא הוא הישוב העירוני הקרוב ביותר לחנתון ולשם אני נוסעת לצרכי טיפול רפואי, דלק, תרופות, מוצרים לבית ולגינה ועוד. לפני שנפתחה הצרכניה בחנתון, הייתי נוסעת לשם גם כדי לקנות חלב או לחם. כפר מנדא הוא עדיין המקום אליו אני נוסעת בימי שישי כשהצרכניה של חנתון סגורה, כדי לעשות את הקניות של הרגע האחרון לפני שבת.

קליעת הסלים התחילה לפני מספר חודשים. שמעתי על פתיחת מרכז בכפר מנדא, בו ילמדו נשות הכפר לקלוע סלים, המרכז מנוהל על ידי ארגון הנקרא סינדיאנה בגליל, ומטרתו להעצים נשים ללמוד כישורי סחר הוגן ולהרוויח כסף מבלי לעזוב את כפרן. הגעתי לביקור במרכז והתרשמתי לטובה. שאלתי האם הם ישקלו פתיחת כיתה של קליעת סלים משותפת ליהודים וערבים, ותשובתם הייתה שהם מעוניינים ביותר ברעיון, אך אינם יודעים כיצד להגיע לנשים יהודיות. אני לקחתי על עצמי להביא את הנשים, אם הם יפתחו את הכיתה. לאחר זמן לא רב, נפתחה הכיתה עם יותר נשים ממקום. כך אני מבלה מאז את בקרי יום שני שלי – קולעת סלים ומשוחחת עם נשים ערביות מקומיות על משפחותינו, חיי היומיום שלנו, בריאותנו, כיצד למצוא ולהכין מאכלים מקומיים וכיוצא בזה.

במהלך הנסיעה לשיעור ביום שני האחרון, יחד עם בתי בת ה-11, מאירה, שהצטרפה אלי אותו יום, התקשר אלי בן זוגי יעקב. הוא רצה ליידע אותי כי חיילי קומנדו ישראלים פשטו על המשט התורכי שהיה בדרכו לעזה. המפגינים טענו שהם מביאים סיוע לעזה, בזמן שהדיווח הישראלי טען שהיה נשק על הספינה. אנשים נהרגו והייתה ציפייה להפרעות סדר מצד הפלסטינים. אנשי הבטחון של חנתון שלחו מסר לכל התושבים לא לנסוע לכפרים הערבים השכנים. יעקב לא ביקש ממני לחזור הביתה, אך הוא אמר לי להיזהר. הוא לא רצה שאקח את מאירה אחרי השיעור לקנות כנאפה או פלאפל בכפר, מה שהייתי מן הסתם עושה.

כשהגענו לכיתה, אחת הנשים היהודיות אמרה שבן זוגה התקשר מודאג וביקש שתעזוב את הכפר, כך שהיא ואשה נוספת היו בדרכן החוצה. שלוש הנשים היהודיות האחרות בכיתה החליטו להשאר, כפי שעשיתי גם אני. לא יכולתי לעזוב בנסיבות כאלה. איני תומכת במצור הישראלי על עזה ובאופן אישי הייתי מצטרפת למחאה בלתי אלימה כנגדו. החדשות היו טריות, עדיין לא קראתי שום פרשנות או דיווח על הארוע. אך ידעתי כי נמאס לי מהאלימות משני הצדדים ואני מתוסכלת מחוסר ההתקדמות בחזית השלום.

הרגשתי שאם אעזוב, אשלח מסר שאני מצדדת בממשלת ישראל, כאשר למען האמת, יש לי ביקורת על מדיניות ממשלתי ופעולותיה במסגרת ההתמודדות עם הסכסוך הפלסטיני. לא ידעתי מה היה המטען של ספינות המשט, ולא מה באמת קרה שם, ולא אדע עד שלא תתקיים חקירה. אבל עם ההסלמה החדשה בסכסוך, חשתי צער וחוסר אונים. כל מה שבאמת רציתי לעשות היה לשבת ולקלוע סלים עם הנשים הערביות הנפלאות האלה ולדבר איתן על מה שמחבר בינינו במקום על מה שמפריד. במיוחד בזמנים כאלה, כאשר כולם נסוגים למחנותיהם הנפרדים מתוך פחד מה"אחר", אני מרגישה צורך מיוחד להיות במקום של סולידריות עם אנשי שלום אחרים, שפשוט רוצים לחיות כשכנים בעולם שבו חיי אדם הם בעלי ערך וחילוקי דעות נפתרים בדרכים בלתי אלימות. לעזוב היה בשבילי כמו לסגת צעד ענק אחורה מהאמון שיצרנו בינינו.

במשך רוב הבוקר, דיברנו על הדברים הרגילים – שום דבר רציני מדי או פוליטי, אך בפרוש הייתה כבדות באויר. עצבות. עד אותו יום, האוירה בשיעור הייתה כמעט חגיגית, לאור מה שהצלחנו לעשות – נשים לוקחות פסק זמן מלוח הזמנים העמוס שלהן בשביל לקלוע סלים למען השלום. ואז קיבלה אחת הנשים היהודיות שנשארו שיחת טלפון מבן זוגה, עובד סוציאלי בכלא באזור, שביקש ממנה לחזור הביתה. הוא שמע על אזהרות בדבר מהומות והפגנות בכפר מנדא, והיה מודאג מאד מהעובדה שהיא נמצאת שם.

בנקודה זו לא יכולנו להמשיך להימנע מלדבר על הנושא. “אני מצטערת" אמרתי בעברית. ווהיבה, האשה הערביה מכפר מנדא שמלמדת את השיעור בשותפות עם רונית, אשה יהודיה מטבעון, הניעה בראשה ואמרה (בעברית) בישירות הרגילה שלה: “יש אנשים רעים בשני הצדדים. זו הבעיה. ואנחנו באמצע”. זו הייתה הפעם הראשונה מאז התחלנו לבלות את הבקרים האלה יחד, ששמעתי את ווהיבה מבטאת מחשבה שלילית. בחודש התשיעי של הריונה הרביעי, היא בן אדם מיוחד באופטימיות ובעליצות שלה. השילוב של מעשיות וחיוביות הופך אותה לדוגמא מרעננת של איך לחיות חיים של משמעות ושמחה במציאות רחוקה משלמות.

מה שהביעה ווהיבה, היו רגשותי שלי בדיוק. התחושה הזו התחזקה כשחזרתי הביתה ומצאתי את חנתון מלאה בשוטרים וחיילים, שהוצבו ביישוב בשל החששות מפני הפגנות אלימות שעלולות היו לפרוץ ביישובים ערבים סמוכים, כמו כפר מנדא. האנשים החמושים הללו היו שם כדי להגן עלי מפני אלימות פוטנציאלית מצד אנשים שמתרעמים על יחס בלתי הוגן ועשויים לראות בי סמל למדכאיהם, שבאופן פיסי קרוב אליהם ביותר. כמה רציתי לחזור ולקלוע סלים עם שכנותי, במקום הבטוח ההוא, שבו אנשים הם נשמות, לא סמלים, בזמן שאלה שאינם יכולים להתעלות מעבר להתקפות המאצ'ואיזם שלהם והתקפות הנגד שמולן, ילחמו עד חרמה בינם לבין עצמם.