למי הזכויות על המורשת של יהודי ספרד? 19.6.10

פרשת עמנואל מחדדת שוב שאלה מרכזית בתרבות הישראלית. לכאורה, מפלגת ש"ס, מפלגה חרדית, שראשיה התחנכו בישיבות אשכנזיות, נטלה לעצמה את הזכות והחובה לשאת את דברה של יהדות ספרד בחברה הישראלית. מפלגה זו, ככל המפלגות החרדיות, רואה את ייעודה בחיזוקו של עולם התורה והישיבות. מעת לעת מתהדרים שרי המפלגה ביוזמות להקמת מקוואות ובתי כנסת ביישובים חילוניים. רק לאחרונה נפל דבר, כאשר ש"ס הצטרפה להסתדרות הציונית. ייתכן שבצעד זה חוזרת ש"ס למורשת ההיסטורית האמיתית של יהודי ספרד וארצות האסלאם, שהתאפיינה בין היתר בציונות לשמה, באהבת ציון ובעלייה לארץ-ישראל, מאות שנים לפני שקמה התנועה הציונית המדינית. במאה ה- 16 פעלו דון יוסף נשיא ודונה גרציה נשיא להקמת מדינה יהודית בגליל והקימו יישוב יהודי גדול בטבריה.

המורשת הספרדית שהכרתי מן הבית ומלימוד ההיסטוריה היא שונה לחלוטין מהמורשת המסוגרת והבדלנית שאימצה לעצמה ש"ס. מיזוג העדות במשפחת אימי, שעלתה לארץ ממראקש לצפת בשנת 1837, הוא בן למעלה מ- 200 שנה. סב- סבי נשא לאישה את רינה לוסקי, מהעיר לודז' שבפולין, שאביה היה מוכר רהיטים לסולטאן מרוקו. המשפחה הספרדית שאני מכיר קיבלה תמיד את כל עדות ישראל, ללא יוצא דופן ובאותה דרך, גם את אבי ז"ל, יליד קלוז' שבטרנסילבניה. כמו הרוב המכריע של הישראלים היהודים היום, מחצית ממני הייתה רשאית להיכנס לבית הספר של האשכנזים בעמנואל ואילו למחצית השנייה- הדבר היה בלתי אפשרי. כאשר אני שואל את תלמידיי למקום הלידה של ההורים והסבים, נמצא פעמים רבות שלתלמיד אחד יש סבים מארבע ארצות מוצא שונות- כך, לדוגמא, בין גרמניה, עיראק, פולין ומרוקו. יתרה מזו, גם מרבית החרדים הרואים בעצמם "אשכנזים", הם למעשה צאצאיהם של יהודים מספרד שגורשו בשנת 1492 והתפזרו על פני אירופה.

ב"תור הזהב" של יהדות ספרד, במשך מאות בשנים, למדו גדולי הגאונים ובהם, בראש ובראשונה, "הנשר הגדול" (הרמב"ם) את הפילוסופיה, המדעים והספרות של זמנם ובאותה עת הפליאו לכתוב בעברית ובערבית וליצור יצירה תורנית שאותותיה ניכרים עד היום וכך יהיה גם בעתיד. ידיעת השפה הערבית, מן הסתם רק הועילה לידיעת השפה העברית, שבה הותירו שירה וספרות שעליה אנו מתרפקים עד היום ודי לציין בעניין זה את ר' יהודה הלוי ומשוררים אחרים, שביצועים חדשים לשיריהם, שנכתבו לפני למעלה מאלף שנה, נשמעים מעת לעת.

מתברר כי לימוד המדעים, הרפואה, האסטרונומיה, הפילוסופיה האסלאמית הדתית ואחרים, באותן מאות שנים שבהן אירופה הייתה שרויה בחשכת ימי הביניים ואדם בעל תרבות היה אמור ללמוד ערבית כדי להשכיל, לא פגם ביראת השמיים ובקיום המצוות. הציונות, המעבר לחיי עבודה, הלימוד בבתי ספר מודרניים, תחיית השפה העברית, ניצני החקלאות היהודית, הקמת המושבות הראשונות והתמורות האחרות שאירעו ביישוב היהודי בארץ במאה ה- 19, היו בעיני הרבנים הספרדים לאות לברכה ולסימן שהנה הגיעה העת המיוחלת של שיבת ציון. בעיניהם הדבר היה טבעי ומובן לגמרי.

אבי-סבי, מכלוף אלדאודי, שהיה חכם באשי בצפון הארץ בשנים 1890 – 1910, פעל לקידום חיי היהודים בשיתוף פעולה מלא עם האשכנזים וסייע באמצעות קשריו עם השלטון העות'מאני ליהודים שעלו לארץ מרומניה ורוסיה והשלטון התנכל להם בדרכים שונות. בנו (סבי) שהיה מורה לעברית ולערבית, תרגם את הרומן הראשון של אברהם מאפו, "אהבת ציון", לערבית והוציא אותו לאור בקהיר, בשנת 1922. בהקדמה למהדורה, כתב החכם באשי על חשיבות לימוד חוכמות חיצוניות ושפות זרות וכי אין הדבר פוגם כלל ביראת השמיים והדוגמה המובהקת ביותר היא הרמב"ם.

מורשת מדינית של יותר מ-1,400 שנה של חיים משותפים

מה עוד הותירה לנו יהדות ספרד והמזרח ולמרבה הצער, כמעט ולא נעשה בו שימוש? יהדות זו השאירה מורשת מדינית בת למעלה מ- 1,400 שנה של חיים משותפים במדינות ערביות ומוסלמיות, במרחב הגיאוגרפי העצום שבין תורכיה למצרים ובין איראן למרוקו. במשך כל הזמן הזה, חיו יהודים כמיעוט בקרב שכניהם הערבים והמוסלמים. כיצד חיו את חייהם המשותפים? מה היה משקלם של היהודים ביצירה התרבותית והכלכלית? מהו חותמם על ההיסטוריה של העמים שבקרבם חיו? רק בעשורים האחרונים החל מחקר רחב היקף בתחומים אלו ומעט מאוד מכל אלה מצא את דרכו, אם בכלל, למערכת החינוך הישראלית.

למעלה ממיליון יהודים עלו ארצה מארצות ערב והאסלאם בין השנים 1948 – 1967. עדיין הסטריאוטיפים הממעיטים בערכם רווחים מאוד וכל הידוע עליהם בציבור הרחב מסתכם בפולקלור בלבד. הידע והניסיון המצטבר של יהודים אלו עשוי לסייע לנו "לפתוח את הדלתות" של המרחב שאנו חיים בו ולמצוא את האיזון שבין השאיפה להיות חלק מן המערב, מבחינת קדמה ושגשוג, לבין המציאות שבה אנו נמצאים בליבו של העולם הערבי והמוסלמי. בניגוד למה שמקובל לחשוב, את יהודי ארצות ערב והאסלאם אפיינה תמיד מתינות מדינית ושאיפה להימנע מעימותים ללא צורך. זאת משום שהכירו מקרוב את ממדיו של העולם הערבי והמוסלמי ומשום שלא סבלו מתחושות של זרות או "אוריינטליזם" שאפיין יהודים שבאו מארצות המערב.

משמעות "להחזיר עטרה ליושנה" של היהדות הספרדית, היא מבחינתי לחזור לימי הזוהר, לגלות פתיחות ואהבת ישראל, להימנע מכל צרות אופק ומהערצה מוגזמת של מנהגים ופולחן. במדיניות החוץ של ישראל לפתח מדיניות כלפי המזרח התיכון שתתבסס על מתינות, תבונה, הכרת המרחב וידיעת השפה והתרבות. לא רבים מכירים, בין היתר, את תרומתם האדירה של יהודים לספרות הערבית המודרנית. במקום להקים ישיבות – יש להקים אוניברסיטאות ולקדם את המחקר של המורשת העשירה והעצומה של יהדות זו וברוח המתינות והפתיחות שאפיינו אותה בעבר. את לימוד המרחב ותולדות היהודים בו, השפה והתרבות יש להחדיר לבתי הספר במערכת החינוך הישראלית. רוח חדשה בכיוונים אלו תשפר גם את מערכת היחסים הבעייתית עם המיעוט הערבי במדינת ישראל, המפתח תחושות של בדלנות, ניכור והקצנה. העת בשלה וקיימים האנשים והמשאבים לסייע לביסוסה של החברה הישראלית ומדינת ישראל תוך השענות על המורשת של העבר. במקום להסתגר בתחושות הקיפוח והעלבון משנות החמישים, ביחד עם החרדיות האשכנזית הישנה, הגיעה העת, מבחינתה של ש"ס, לצאת לדרך חדשה.