פרידה מהחיים הטובים באנטליה

אנטליה,2.6.10

ארוחת בוקר על שפת הבריכה, לאחר משחק טניס עם שלוש חברות, מהולנד ומאנגליה.
הפלאפון מצלצל: "הכול בסדר?".
אני מתעדכנת במה שקרה ליד חופי ישראל, מה שיקרא מעתה "המשט". בחברה חושבים שאני והילדים צריכים לעזוב את טורקיה, מחזירים את כל משפחות עובדי השגרירות, הטיסות מבוטלות מהשבוע הבא. אמרנו שניפגש בערב, נדבר ונחליט מה נכון לנו לעשות.

אני לא מאמינה שכך מסתיימות שנתיים נהדרות שלנו כאן.

איך הגענו לכאן ?
הכול התחיל לאחר שמצאו אותי לא מתאימה לשמש כשליחת הסוכנות היהודית בארצות צפון אמריקה. ידענו שאנחנו רוצים לצאת מישראל לכמה שנים, לחיות במדינה אחרת, חשבנו שהסוכנות זאת אפשרות, טעינו. ואז הגיעה ההצעה לנסוע לטורקיה.

טורקיה? אנטליה? לא מהמדינות הראשונות שעולות לראש כשחושבים על מקום שישראלים רוצים לגור בו. מקסימום מתאימה לדיל של כמה ימים. נסענו להתרשם, מצאנו אנטליה שונה לחלוטין ממה שחשבנו, ואמרנו כן.

מאז, מאוגוסט 2008, אנחנו כאן. הייתה תקופת הסתגלות , כמובן, עם עליות ומורדות, אבל מהר מאוד כולנו התרגלנו לחיים הטובים שאנטליה וטורקיה יכולות להציע.

הילדים הגדולים, הגיעו לבית ספר האנגלי, שהוא למעשה בין לאומי, המציע לימודים באנגלית, לצד לימודי טורקית, גרמנית וצרפתית, חינוך איכותי בכיתות רב גילאיות ולא גדולות. מהר מאוד הם מצאו חברים רבים, רובם ילדים של זוגות מעורבים בהם האב טורקי והאם מהולנד, אנגליה, ארה"ב, פורטוגל, רוסיה, ועוד.

הקטנה, הולכת לגן טורקי מאז היותה בת שנה, ושאר הילדים בגן הם טורקים. הגן מקסים עם גננות חמות ונפלאות, עם אמצעים מלהיבים, מחדר ספורט מאובזר, עד חדר אוכל מסודר עם אוכל טורקי נהדר.

החברה שאני מצאתי היא ברובה של נשים זרות, אמהות לילדים שלומדים בבית הספר הבינלאומי, שרובן נשואות לטורקים. באופן טבעי נוצרו חברויות עם המשפחות שלהן ילדים באותם גילאים של הילדים שלנו, כך שנוצר קשר גם עם האבות הטורקים, מה שנותן לנו אפשרות להבין את נקודת המבט הטורקית על התהליכים והארועים השונים הפוקדים את טורקיה, כולל את אירוע המשט.

וחזרה לאקטואליה: באנטליה שקט, אין שגרירות ואין קונסוליה,אין מול מה להפגין. לא בטוח שיש גם אנשים שרוצים להפגין כאן.

החלטנו להישאר ולאפשר לילדים לסיים את שנת הלימודים כאן כסדרה, עם מופע הסיום, עם טיולי הסיום, כולל טיסה לאיזמיר למחנה חלל!
אבל התחושות לא קלות: כעס, אכזבה, בעיקר עצב. עצב גדול על חוסר התקווה.

בתקשורת הטורקית, מראים שוב ושוב את ארדואן נואם ומסביר כמה ישראל טעתה. מסקרים בהרחבה את הביקורים הדיפלומטים שמגיעים לכאן, מסוריה ומאיראן. אך מבחינתנו החיים נמשכים כרגיל, פרט לכך שהמבקרים המתוכננים שהיו אמורים להגיע ביוני, לא יכולים להגיע. בכל שבת, מתקיים שוק מקסים מתחת לבית שלנו. בכל שבת שבה אנחנו לא מטיילים, אנחנו נוהגים לערוך את קניות הירקות והפירות שלנו שם, זה למעשה טיול בוקר קבוע של חלק מבני המשפחה. בשבת הראשונה לאחר המשט, החלטנו שעדיף לא ללכת כמשפחה, מי יודע מי נמצא בשוק, וערכנו את הקניות, אך לא כהרגלנו – לא טיול, לא כולנו, הפעם זה היה רק קניות.
למחרת, כשראינו שאין שום אירועים מיוחדים באנטליה, הלכנו כולנו לאחד הקניונים הסמוכים לביתנו ואם לא היינו מחוברים לחדשות, לא היינו חושבים שקרה משהו.

הגענו לאנטליה באוגוסט 2008 לשנתיים, אנחנו חוזרים לארץ בקיץ. שנתיים מלאות בחוויות טובות, טיולים נפלאים בארץ הגדולה והמגוונת הזאת, שנתיים שמסתיימות בטון קצת צורם. נקווה שהמשט לעזה לא יצליח להשכיח את כל שאר הזיכרונות שניקח איתנו מכאן.