קריאה לשפיות (או: יהודי וערבי תקועים במעלית) 5.6.10

תקופות השגרה, בהן מתנהלים חיינו ברוגע, הן קצרות למדי. מעת לעת מתיחות ומשבר. בין המשברים, ישנן גם "תקופות מתיחות": העיתונים מתמלאים בכתבות על סכנות צפויות: הגרעין האיראני, עלייתו של האסלאם הקיצוני, זעזועים בכלכלה העולמית, מצבו המדרדר של כדור הארץ ועוד. כאזרחים רגילים, העוסקים בשגרת יומם, אנו "אוספים" את החרדות האלה וכשפורץ המשבר, הן "משתחררות" בבת אחת: אשר יגורנו אכן קרה.

לכל קורא מן הקוראים בדוגרינט הנרטיב האישי, המשפחתי, העדתי, הדתי והלאומי שלו. אמנם כולנו "בני הגליל" אך כל אחד רואה בו ובקשרים אליו את תמצית הערכים שספג: יש מי שיראה בו את תכלית הציונות, השיבה לארץ אהובה אחרי אלפיים שנה ובשתיקה שבין ההרים יחפש את כיסופיהם של משמרות הכוהנים שגלו מבית המקדש ואת צעדיהם של המורדים מימי בית שני, את קדושתן היהודית של צפת ומירון ואת ההתיישבות החדשה.

יש מי שיראה בגליל את השריד השלם ביותר שנותר מחלום פלסטין הערבית, שנגוז במלחמת "1948" ומזכיר את ה"נַכְּבָּה", האסון שפקד את הערבים ב"פלסטינה-ארץ-ישראל" המנדטורית, באותה מלחמה שבה פתחו. אותה מלחמה פרצה כאשר נגוז סופית החלום הבריטי, להקים מדינה משותפת לשני העמים. התבוסה שהובילה לפליטות ולפיזורם של הפלסטינים נותרה עד היום כפצע פתוח, שאין לו ארוכה. אל התבוסה ההיא נוספו שנות ה"ממשל הצבאי" הארוכות, אותו ניסיון שהפך לחרב פיפיות להקפיא בזמן את בעייתו של המיעוט הערבי במדינת ישראל.

עד היום, בעיות היסוד לא טופלו ומעת לעת, בעקבותיו של משבר ובו למרבה הצער הרוגים ופצועים, קמה ועדת חקירה, כדוגמת ועדת אור (שקמה בעקבות אירועי 2000), המנסחת ברהיטות את בעיות היסוד ומזכירה שוב שעדיין לא נמצא להן מענה ראוי.

בימי משבר קשים אלו, קרוב כל אדם אל המשפחה, השבט, הלאום. הד התופים נשמע מכל עבר ביער התקשורתי והוירטואלי המקיף אותנו והאירועים יורדים לנימי הנפש. לוחמי השייטת היורדים אל הספינות עם רובי צבע ומוכים קרובים ללבי מאוד. כל אחד מהם יכול להיות הבן הפרטי שלי או הבן של השכנים. דמותו הצנומה של החייל גלעד שליט, הנמק בידי שוביו מזה שנים ואין יודע מה יעלה בגורלו, בן מצפה הילה שבגליל, כפי שנשקפה מסרט הוידיאו שפרסמו שוביו, מדברת אל חרדותיי העמוקות ביותר כיהודי החי במדינה הזו.

אינני מצפה לכך שערבי פלסטיני יוכל להסכים ואף להבין את רגשותיי בימים אלו. אני מכיר בכך שיש לו את מטען הסבל שלו. בימים כאלה לא ניתן להמשיך את הניסיון להכיר הדדית בנרטיבים ובוודאי שקשה להבין את האחר. יש להשאיר ניסיון זה לימים אחרים.

מנגד, אינני יכול להבין ולקבל את ההזדהות עם אויביה של ישראל, שבאה לידי ביטוי בכך שנציגים מוסמכים של הציבור הערבי בארץ ובהם חברת כנסת ויושב ראש ועדת המעקב, הצטרפו למשט לעזה. המאבק לשוויון ולקבלה מלאה של הציבור הערבי בישראל, שממילא אינו נהנה בימים אלו מתמיכה רחבה בקרב הרוב היהודי, מאבד עוד יותר מכוחו ומהסיכויים לקידומו.

אינני חושב שערבי פלסטיני, התומך בהשתתפות נציגיו במשט, יכול באמת להבין לליבי במצב זה. תחושת הנרדפות של ישראל, הנראית לרבים כפרנויה, נשענת גם על עצבים מתוחים של עם קטן במימדיו הפיזיים וגדול בהישגיו הרוחניים, הניצב כבר דורות על רגליו האחוריות, מתמודד בכל דרך על קיומו, על שפתו ועל ערכיו. ייתכן שהתבוסה והגלות הפלסטינית עיצבה אצל הפלסטינים תחושות דומות, במשך שלושת הדורות שחלפו מ- 1948, או מלחמת העצמאות.

כיצד ניתן להבין את המציאות הזו ומה בכל זאת ניתן לעשות? ייתכן שניתן לדמות את מצב היהודים והערבים בגליל למצבם של אנשים שנכנסו למעלית שנתקעה. הם לא בחרו במצב שנוצר ואין להם ברירה אלא "להסתדר" איך שהוא, להשתדל להימנע מאלימות- כי לא ניתן לספק טיפול רפואי במעלית. חשוב גם להימנע מצעקות, כי העצבנות והלחצים יובילו לאלימות. גם האוויר במעלית מצומצם למדי - המזגן חדל לפעול כשהמעלית נתקעה.

התקועים יכולים להחליט על כמה חוקים בסיסיים שיאפשרו לכולם לשרוד בצורה הטובה ביותר: אסור לעשן ואסור להדליק אש כי קיום כל הנוסעים בסכנה. כדאי שלא לנקוט בפעולה קיצונית כלשהי, כי בסופו של דבר, המעלית תתוקן וכשתחדש את תנועתה ותפתח יישארו הנוסעים "תקועים" עם התוצאות הלא נעימות. אין זה הרבה ואין זו בשורה גדולה, אבל במציאות הקשה הזו, יש לדברים הבסיסיים ערך רב. האם ניתן להסכים על משהו, בנסיבות האלה, כאשר הלב נצמד לצלילי התופים השבטיים? נראה לי שכן.

בשני הצדדים, למרבה הצער, לא התברכנו במנהיגים גדולים, בעלי חזון ושיקול דעת, שישכילו להורות לשני העמים את הדרך ליציאה מן המבוך. לכן במציאות הזו גדלה האחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו, אזרחים מן השורה, המשתדלים לחיות את חייהם במרחב השרוי בסכסוך, להימנע מכל גילוי של קיצוניות, הסתה ואלימות ולקוות לימים טובים יותר.