הפגנה למען אהבה בחסות האינסולין

لقراءة المقال باللغة العربية

פחד וחשש מפני מחלות הוא דבר טבעי בכל החברות האנושיות, אך צריך להודות גם שאין בן אדם בריא לחלוטין – הרי לכל אחד מאתנו יש מחלה או בעיה כלשהי שממנה הוא סובל.

שאדי קסיס מנצרת, מייסד ומנהל עמותת אל-שוג'עאן (האמיצים) לחולי סוכרת נעורים ארגן לפני כשבוע הפגנה תחת הכותרת "צעקתו של אמיץ". ההפגנה נערכה באחד הצמתים המרכזיות בנצרת, בהשתתפות חברי ומתנדבי העמותה, חברים וקרובי משפחות החולים, בנוכחות מרבית כלי התקשורת בחברה הערבית.

בהפגנה נשאו המפגינים שלטי מחאה נגד התייחסות החברה לחולי סוכרת נעורים: "אני אוהב אותה ללא קשר לסוכרת", "לאן נעלמה האמונה", "סוכרת נעורים זו לא מחלה תורשתית", חולי סוכרת נעורים הם ילדים מתוקים מדי".

על מטרת ההפגנה סיפר שאדי: "המטרה היא להפסיק את היחס העוין של החברה כלפי חולי סוכרת נעורים. כולם צריכים לדעת שזה מצב בריאותי מיוחד, אך המחלה אינה תורשתית או מדבקת, וזה לא בושה להיות חולה. חולי סוכרת לא צריכים להישאר בבית, מגיע להם לחיות באופן נורמאלי כמו כל בנאדם אחר".

על הסיבה העיקרית להפגנה אמר: "אנחנו מפגינים עקב מקרה שקרה לעמית שלנו בעמותה: הוא התאהב בבחורה, וכשהכיר את משפחתה וסיפר על מחלתו הם סירבו להמשך הקשר ביניהם, בגלל חששם מפני המחלה. בשנה שעברה, נתקלנו במקרים דומים: שתי עמיתות שלנו הכירו כל אחת בחור, אך ההורים של בן הזוג סירבו לקשר ביניהם בגלל החשש מפני המחלה".

שאדי המשיך: "החברה הערבית צריכה להבין ולדעת שסוכרת נעורים אינה מחלה תורשתית, ואדם אינו בוחר להיות חולה".

במהלך נוכחותי בהפגנה חשבתי: איך יגיבו אותם הורים להפגנה זו? אך לאחר מכן חשבתי: איזו השפעה יש ליוזמה אמיצה זו על כל אחד מאיתנו? האם היא תצליח לשנות מחשבות לטובה? והאם יש מישהו שאינו מאמין שאהבה יכולה לעשות פלאים? שאלה למחשבה.